פרויקט טיפולי דרך אמנות מסייע לבני נוער בכפר באלסקה לדבר על התאבדות בקהילה שלהם

גמבל, אלסקה, נמצא על האי סנט לורנס בים ברינג. בימים בהירים, סיביר נראית מרחוק. אנשים חיו על האי במשך אלפי שנים ופיתחו אסטרטגיות ציד והשרדות . / צילום על ידי Kiliii Yuyan, NPR

"אני עומד עמוק בשלג בליל ירח על אי באמצע ים ברינג, מתבונן באנשי הקהילה הזאת, כמעט כולם סיבריאן יופיק, (Siberian Yupiks), ממתינים לבואם של ציידים שהביאו את אחד  ממקורות המזון העיקריים של הכפר. בשבועות האחרונים הייתי מורה לאמנות בבית הספר התיכון כאן, לומד על ניצחונות ומאבקים של הקהילה, ואני מרגיש מושקע לגמרי בציפייה לציד."

במילים אלה (בתרגום חופשי ) נפתחת הכתבה :  In The Land Of Hope And Grief  שפורסמה לאחרונה באתר Pacific Standard המתארת את חוויותיו  של  צלם אמריקאי ממוצא סיני,  ,Kiliii YüyanKiliii Yüyan העוסק בתיעוד קהילות נידחות.  בחודש מרץ 2018 הוא מגיע  לגמבל (Gambell)  באלסקה ועושה שם פרויקט ייחודי המותאם לילדים ובני נוער.   גמבל  הוא אחד משני ישובים קטנים השוכנים על האי סנט לורנס בים ברינג קרוב יותר לסיביר מאשר לאלסקה. בשני הכפרים של האי,  חיים ילידי המקום בתנאים קשים למרות נסיונות מסוימים של ממשלת ארה"ב להטיב עמם. הבידוד והריחוק הביאו עימם  בעיות שונות כמו אלכוהוליזם והתעללות במשפחה.  באי קיימים שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר באלסקה.

Kiliii Yüyan"כשהגעתי לקהילה במארס 2018, המשימה שלי היתה ליצור תוכנית למניעת התאבדות בבית הספר  בשיתוף עם המורה לאמנות והצוות.  כצורה של תרפיה אמנותית, עשינו מסכות מעיסת נייר עם התלמידים".

תרבויות הילידים הארקטיים, כגון היופיק,  ידועות כמביעות רגשות בצורה מאופקת ביותר ולכן פעילות זו של יצירת מסכות תוכננה לשחרר חלק מהרגשות העצורים הללו. התלמידים התבקשו ליצור  שתי מסכות: האחת מייצגת את האבל הפנימי והחושך, והשניה מייצגת  שמחה ותקווה. במשך שלושה שבועות, חקרו התלמידים באינטרנט ובספרים את טקסי  היופיק המסורתיים .

mask4

ג'וסטינה מייק, מסכה עם שיניים (מסכה מסורתית מעץ ונוצות) , 1994

"החזון שלי היה לצלם את התלמידים לבושים במסכות שלהם במקומות שיחברו אותם קרוב יותר לאבל שלהם ולהנאות שלהם.  כמה תלמידים הובילו אותי אל מגרש הכדורסל, שם נזכרו בחבר אהוב ושחקן כדורסל שהתאבדו לאחרונה. כשעמדתי במקום  יכולתי לחוש את הכאב שהניע את התלמידים ביצירת מסכות הכאב. כדי ללכוד את השמחה  ביקשתי כמה מהם שייתנו לי לצלם אותם בבתיהם. התנאים בבתים אלה היו בסיסיים מאד אך היתה הרבה אהבה שבאה לידי ביטוי בתצלומים של משפחות וחברים שקישטו את הקירות."

LA (left) reflects on family and loss at home in her mask of grief. Though her family has more than most, she is not insulated from the stream of deaths in the community; IK (right) feels a sense of relief when she is with her family. She wears her hope mask in the family home, where so many of her joyful memories come from.

נערים מציגים את מסיכותיהם בביתם

NA wears his pure white mask of hope in the art supply closet at school (center); Also pictured: NA standing outside a shattered school window wearing his hope mask (left) and his featureless grief mask (right). As with many Yup'ik, speaking about emotions is immensely difficult for him.

"נער לובש את מסכת התקווה הלבנה והטהורה בחדר האמנות בבית הספר (במרכז); בתמונה משמאל הוא עומד מחוץ לחלון המרוסק בבית הספר עם מסיכת התקווה שלו . בתצלום מימין הוא חובש את מסכת האבל חסרת התווים . בדומה לשאר היופיק, הדיבור על רגשות קשה מאוד עבורו."

Kids play on a snowy playground in the light of Arctic spring. With each new generation, the traumas experienced by previous generations grow more distant, though the community's youth will undoubtedly face new challenges as they come of age.ילדים משחקים על מגרש משחקים מושלג לאור האביב הארקטי.

"במהלך הזמן שלנו יחד, שאלתי את התלמידים איך השפיעו עליהם  ההתאבדויות בקהילה. היה ברור שזה השפיע כמעט על כולם, אבל היו גם מקרי מוות מסרטן ותאונות.  למרות כל האובדן הטראגי הזה, רבים מהם נראו כבעלי גישה בריאה לחיים. עמידותם גרמה לי לתהות – אם הייתי מוקף כל כך הרבה צער, האם אני הייתי מוצא את הכוח להמשיך?"

לקריאה נוספת על תושבי האי והחיים בו:

http://www.bssd.org/

Gambell's Children: The Struggle for Survival of Alaska's Indigenous Culture

 

חדש בספריה: סרטים, הומור ועוד במאגר מידע גדול ומקיף

כולם אומרים שגברים ונשים שונים. אבל האם הדבר מתבטא במבנה המוח? האם הביולוגיה שלנו מכריחה אותנו להיות שונים זה מזו?

במאגר הסרטים החדש שנרכש על ידי הספריה  תוכלו לצפות בסרט משעשע ומדעי בו זמנית, הרצוף הומור, משאלי רחוב, בדיקות מעבדה וניסויי שטח המנסה לענות על השאלה . תופתעו לגלות עד כמה אנו מוטים בנוגע לתשובות על השאלה.

עוד

כשאי טי פגש את מיכלאנג'לו – תערוכה

היכן יתרחש מפגש בין ישויות רחוקות במרחב ובזמן אם לא על גבי כרזת פירסום למוצר או לסרט? כך קרה לדימוי המפורסם של שתי הידיים  המושטות אחת אל השניה, נוגעות-לא נוגעות, האחת מאצילה על האחרת משהו אלוהי,  נשגב, מפיח חיים בנזר הבריאה. הדימוי שמקורו ביצירה 'בריאת האדם'  של מיכלאנג'לו הפך לאחד הדימויים המצוטטים ביותר בתולדות הפירסום ומופיע באין ספור פרסומות  בהן הכרזה לסרט אי. טי.-חבר מכוכב אחר.

מיכלאנג'לו בריאת האדם- פרט

מיכלאנג'לו בונרוטי, בריאת האדם, פרט, 1508-1512, פרסקו.

כרזת הסרט אי. טי.

כרזת הסרט אי. טי. – חבר מכוכב אחר, 1982

כך קרה שמיכלאנג'לו ואי טי נפגשו על גבי כרזה לסרט והדימוי נוכח בפרסומות באופנים שונים ורבים המזכירים את המקור. להלן רק קומץ זעיר מהן:

פרסומת לאתר עיצוב פנים

פרסומת לאתר עיצוב פנים

 פרסומת למצלמה

פרסומת למצלמה

פרסומת לנוקיה

פרסומת לנוקיה

בתערוכה שפתחנו במכללה בספטמבר השנה  אנו מביאות פרסומות מול יצירות המקור מהן הושפעו מעצביהן. כאן בבלוג  נרחיב את היריעה ונדון בדוגמאות נוספות על אלה המוצגות על הקיר.

תחילה סיפור קטן. לפני מספר חודשים הגיע לידינו אוסף מרתק של פרסומות שעוצבו בהשראת יצירות אמנות. האוסף נוצר בהתמדה של שנים על ידי אמנית בשם דרורה ויצמן שלא פסחה על אף עיתון כדי לצוד כל פרסומת שהיה בה רמז כלשהו לאמנות. אוסף הפרסומות כולל בעיקר כאלה שנוצרו בישראל החל משנות השמונים עד ימינו. החלטנו לקחת חלק מן האוסף ולהציג אותו יחד עם יצירות המקור ואנו מזמינים אתכם להגיע למכללה לצפות בהם.  הפוסט הזה מציג מספר סוגיות העולות מן התערוכה ומעניק לה רובד נוסף.

מה הסיבות לכך שרעיונאים פונים אל האמנות  בבואם לפרסם מוצר?  אמיר חצרוני עונה על שאלה זו במאמרו :

Hetsroni, A. (2005). The Presentation and Reconstruction of Art in Advertising: A Content Analysis, A Survey of Creatives and a General Public Survey. Visual Arts Research, 38-56

 מוצר המפורסם דרך אמנות משדר איכות וייחוד לעומת מוצרים אחרים. הדבר מרמז על כך שהוא נדיר וכי הוא מיוצר במלאי מוגבל בלבד ומי שיודע להעריך איכות ימהר וירכוש אותו  פן יאזל ועל כן ברור מאליו כי אין כאן מבצעים והוזלות.  השימוש ביצירת אמנות עשוי להחניף  לצרכן  כבעל סטטוס חברתי גבוה, מבין ענין ובעל טעם משובח.  מוניטין  היצירה יאציל על המוצר המפורסם, ישדר אמינות ויופי תחת קורת גג אחת.

בדוגמה הבאה מפורסמת בירה הולנדית באמצעות יצירה של ואן גוך.  ליתר דיוק באמצעות מרקם הציור והצבע האופייניים לאמן. אין אנו יודעים באיזו יצירה מדובר אך די למבין ענין לראות  כי בואן גוך עסקינן ומי שמזהה אותו  ידע גם ידע כי  מדובר בבירה איכותית השווה באיכותה ליצירת אמנות משובחת.

פרסומת לבירה הולנדית

דוגמת הבירה ההולנדית מעלה את השאלה מה קורה כאשר הצרכן לא מכיר את היצירה?  האם  הפרסומת מחטיאה אז את מטרתה? אביבית אגם דאלי סבורה  במאמרה:

אגם-דאלי, א' (2005). הקשר התצוגה: אמנות פרסומת – פרסומת אמנות. תו +: מוסיקה, אמניות, חברה, 5, 32-37.

 כי אין זה משנה אם הצופה מכיר את היצירה המקורית אם לאו.  הפרסומת עשויה להיות נאה ומושכת גם למי שאינו מבין את המסר, אולם "תדבר" אל מי שמכיר את מקור הציטוט בצורה נכונה ומדויקת יותר.  לעיתים  יש פרסומות המיועדות  מראש לקהל מפולח היטב, ליודעי ח"ן,  לקהל שעצם פיענוח הפרסומת  מעביר אליו ישירות את המסר. כך היא הפרסומת הבאה למתחם מגורים יוקרתי בתל אביב:

פרסום מגדלי מגורים יוקרתיים

תשאלו מה הקשר בין שפתונים לבין מתחם המגורים  היוקרתי בתל אביב?  מדוע הם מוצגים בגובה אדיר  כמו מגדלי המגורים עצמם?  יתכן שהמפרסם מכיר את יצירתו של אולדנבורג ליפסטיק על זחל,  1969-74 והתכוון לרמוז על יוקרה, ייחוד, קרבה נוחה למרכזי קניות (שפתון…) וייתכן מאד שהוא סומך במידה מסוימת על  כך שהקהל הפוטנציאלי מבין באמנות קצת יותר מן הממוצע ויש לו אמצעים לרכוש יוקרה ונוחיות. השימוש באמן מודרני מוכר לפלח מסוים של האוכלוסיה הופך את הפרסומת כמיועדת לשוחרי אמנות ותרבות.

קלאס אולדנבורג, ליפסטיק על זחל,  1969-74, , ברזל, אלומיניום, יציקת פוליאוריטן.

עיון בפרסומות המשתמשות ביצירות אמנות מגלה כי הפירסומאים נוקטים בדרכים שונות. יש מי שמשתמשים ביצירה כמו שהיא ללא מניפולציה,  כמו בפרסומת לשעון עם נפוליאון החוצה את האלפים או כמו ב'הנשיקה' של ברנקוזי.

הפרסומת לשעון עושה שימוש ביצירה של דויד כדי לומר שנפוליאון היה לקוח נאמן של החברה כאדם בעל נחישות להנהיג ולכבוש..

 

'הנשיקה' של ברנקוזי מובאת כמו שהיא בהתאמה לרעיון של חיבור, הפיכה  לגוף אחד.

לעיתים ישתמשו באותו חלק מן היצירה המשרת את המסר גם אם הדבר אינו קשור לרעיון המקורי של היצירה. ראו למשל את הולדת ונוס של בוטיצ'לי כפרסומת לאגודה למלחמה בסרטן. בפרסומת, ונוס הוצאה מהסצינה המתארת את לידתה מן הים  ונותרה רק דמות  עצובה, עתירת שיער בהיר המכסה בביישנות את איזור החזה.  במה מקדמת הדמות את המאבק למען המודעות למחלה? יתכן שהמפרסם חיפש ביטוי חזותי מעודן וקל לעיכול כדי למקד את תשומת הלב במחלה הקשה שהחשיפה אליה מעוררת התנגדות.

בוטיצ'לי, סנדרו, הולדת וונוס,  1486, טמפרה על עץ.

כרזה להעלאת המודעות לסרטן השד

אין ספק שפרסומות מסוימות דורשות מן הצופה ידע נרחב בתולדות האמנות, בהיסטוריה ובמה שקורה בפוליטיקה בת זמננו.  בואו ונביט בפרסומת לשידורי הבחירות של רשת ב':

פרסומת לרשת ב'

כדי להנות מהפרסומת המתוחכמת הנ"ל  אנו צריכים להכיר את הציור האיקוני של ז'אן לואי דויד 'מות מארה'  משנת 1793, בו מתאר דויד את הרגע לאחר הרצח של ידידו המהפכן הצרפתי מארה.

דויד, ז'אק- לואי, מות מארה, 1793 שמן על בד

אנו צריכים גם להכיר את תנוחת  המוות של מארה  המזכירה במשהו את תנוחת ישו בזרועות אימו לאחר הורדתו מן הצלב (פייטה), ואז להבין את הציניות שבהצבת אחמדיניג'אד  בתנוחה המיוחסת לקדושה והקרבה  בעודו מאזין לרשת ב'. יש כאן פרסומת מתוחכמת בלבוש קריקטורה  הנטועה בתוך היטב באמנות ובאקטואליה של זמנה.

פרסומות רבות נשענות על יצירות אמנות פחות ידועות לציבור הרחב.  כך הן קבוצת פרסומות בהן מופיעים גברים עירוניים, בדרך כלל עובדי משרדים בכרך, גברים מטופחים ומעודכני הופעה. הם מוצגים בתנוחות משונות ולא טבעיות, מרחפים כמעט מעל פני הקרקע:

פרסומת לביגוד

פרסומת לאופנת גברים

פרסומת לנוקיה

פרסומת לנוקיה

פרסומת לאפטר שייב

פרסומת לאפטר שייב

פרסומת לציוד משרדי

פרסומת לציוד משרדי

ההשראה להצבת הדמויות בפרסומות הגיעה מסידרת עבודות פחם שחור עצומות מימדים של רוברט לונגו  מסוף שנות השבעים במאה ה-20.

לונגו, רוברט, 1980, Men in the Cities, פחם וגראפיט על נייר.

לציורים אלה קדמה סידרת צילומים בהם צילם את חבריו מקפצים  אל על מתוך כוונה לתפוס שברי שניות שלא נתפסות בעין רגילה ולאחר מכן צייר את דמויותיהם בפחם שחור על רקע לבן . לונגו התרשם מצילומי מלחמה בהם רואים חיילים נהרגים מפגיעת כדור ולכן הדמויות נראות מרחפות כביכול בתנועות לא טבעיות. סדרה זו זלגה אל פרסומות רבות מאותה תקופה.

במספר פרסומות אנו נתקלים במה שנראה כחוסר הידע של המפרסם דווקא. אגם-דאלי מצינת כי לעיתים אין קשר בין תוכן הפרסום לבין יצירת האמנות המצוטטת בו עד כדי שימוש מוטעה לחלוטין שמעוות את המסר. דוגמה בולטת נראית בפרסומות ל"מלחמה בצלוליט" בהן הוצגו דמויות נשים שופעות ומלאות  שצוירו על ידי גדולי האמנים,  במקרה זה פרי מכחולו של רובנס. רובנס צייר את הגוף הנשי השופע כמושא להערצה וכמודל לשלמות ויופי.  שלוש הגרציות המצוירות על ידו מסמלות שמחה, עליצות וזוהר. סביר להניח שלו ידע המפרסם את יחסו של רובנס לגוף הנשי לא היה משתמש בו כדי  לתאר משהו  שדורש "תיקון".

פרסומות לקרם להורדת צלוליט

 דוגמה  אחרונה ומענינית עושה שימוש במונח מתחום האמנות ולא ביצירה מסוימת.  לורסצ'ה יש בושם בשם ואניטאס.  הואניטאס הוא ז'אנר של ציורי טבע דומם המסמלים את נוכחותו של המוות באמצעות פרחים ופירות בשיא בשלותם עם תחילת סימני הריקבון בהם. בצורתם הישירה יותר יתארו גולגלות, שעוני חול ובעלי חיים שניצודו.

פרסומת לואניטאס של ורסצ'ה

המשמעות התנכית לואניטאס מקבילה גם ל: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (מגילת קהלת א', ב) כלומר אזהרה לא להתעסק בתפל (הנאות החיים) כי המוות ממתין והחיים קצרים.  הבושם נקרא אמנם בשם הנקשר אל חלוף החיים, אך נראה שהמפרסם מכיר את המשמעות המושג ומציע את הבושם  כאמצעי להתמודד עם איום הכיליון במקום להכנע לו. וזאת פרסומת לאותו בושם עם רמז ברור למוות: "לפני "  ו"אחרי", והנה  דווקא "אחרי" לבקבוק יש חיים חדשים….

בתערוכה במכללה תמצאו דוגמאות רבות נוספות על אלה שהצגנו כאן ואתם מוזמנים לבוא ולצפות.

תודתנו נתונה לגברת דרורה ויצמן על העיון באוסף הפרסומות.

האם כולנו קורבנות? טראומה בתיווך טכנולוגי

בניגוד לרצוננו אנו נחשפים מדי יום לסרטי זוועה תוצרת דאע"ש או סרטונים שצולמו במצלמות אבטחה מאתרי פיגועים.  אנו צופים  לעיתים  בשידור חי בירי, התאבדויות  ומחזות זוועה שונים  ללא סינון כמעט. גרוע מכך ,אין מפלט מהחשיפה  כיוון שהקטעים המזעזעים ביותר משודרים שוב ושוב ואף נשלחים אלינו דרך הטלפונים החכמים.

האם ניתן לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים  מצפייה באסונות ומעשי אלימות המועברים אלינו דרך קבע בערוצי המדיה הנפוצים והפופולאריים?2616974151

עמית פינצ'בסקי (Amit Pinchevski) שואל את השאלה הזאת במאמר חדש שהתפרסם החודש בכתב העת    Theory, Culture & Society.

Screen Trauma: Visual Media and Post-Traumatic Stress Disorder/ Amit Pinchevski

פינצ'בסקי כותב כי זמן קצר לאחר האסון שהתרחש באצטדיון הילסבורו בשפילד, אנגליה ב-1989  שבמהלכו נמחצו למוות 96 אוהדי כדורגל, טענו 16 אנשים , בני משפחה של הקורבנות, כי סבלו מהלם כתוצאה מהחשיפה הראשונית שלהם לאירוע דרך הטלויזיה ואף דרשו פיצויים כקורבנות מישניים. בית המשפט דחה את תביעתם אך גם העלה את ההשערה ששידור חי  של האסון עלול להיות בעל השלכות טראומטיות על צופים.

מזה זמן מוסכם  כי אלימות בטלוויזיה ובתקשורת  יוצרת  השפעה מזיקה על עמדותיהם של אנשים, על אמונותיהם וכתוצאה מכך גם על התנהגותם החברתית, אך לא רק בכך מסתכם הנזק.  ההכרה הפסיכיאטרית כי טראומה עלולה להתחולל גם בתיווך טכנולוגי מסמנת שינוי משמעותי בהבנת השפעת התקשורת שכבר איננה רק מילולית או סימלית אלא בעלת פוטנציאל ליצור נזק  שעולה בקנה אחד עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) בעלת קריטריונים קליניים.

המדיה הואשמה כבר במאה הקודמת בחשיפת הקהל לאלימות ולגרימת פניקה. אחד המחקרים הראשונים על השפעת תקשורת ההמונים בגרימת פניקה דרך  שידור רדיו ב-1938  היו עם שידור התסכית 'מלחמת העולמות' על ידי  אורסון וולס  שגרם לפחד המוני מפני פלישת חוצנים.

מאמר זה בוחן שלושה מקרי מפתח בהתפתחות טראומה דרך תקשורת.

הראשון הוא תוכנית מחקר ניסיונית שפותחה בשנות ה -60 המוקדמות תחת השם 'הפרדיגמה של טראומה דרך סרטים'  ובדקה צפייה בסרטים כדי לחקור תופעות טראומטיות. העבודה של פסיכיאטרים במחקר זה היתה  קשורה  להבנת עקרונות  בסיסיים ביותר של  גורמי הלחץ והטראומה. במקרה זה נבדק סרט דוקומנטרי שעסק בסימון גופם של גברים בשבט אבוריג'יני באוסטרליה ונבחנו תגובות צופים בזמן הצפייה בסרט עם קריינות ובלי קריינות. המסקנה הברורה היתה כי מעבר לתמונות הקשות לצפייה היתה משמעות מכריעה לתוכן הקריינות שליוותה את הסרט בקביעת רמת הלחץ שנגרמה לצופים.

המקרה השני משרטט את הופעתה של "טראומה מרוחקת" שנגרמה עקב צפייה באסון דרך טלויזיה. קו פרשת המים בעניין זה היה פיגועי ה -11 בספטמבר בניו יורק בשנת 2001 שלאחריו התופעה נחקרה בהרחבה והמונח הפך למקובל. נבדקה השאלה האם אפשר לחוות טראומה על ידי צפייה באירוע קטסטרופלי בטלוויזיה? האם חשיפה תקשורתית עלולה להוות גורם אפשרי של PTSD?

התקפות הטרור של ה -11 בספטמבר 2001, אשר שודרו שידורי טלוויזיה חיים גררו תלי תלים של מחקרים.  נראה שיש הסכמה כי צפייה בדימויים מטרידים בטלויזיה, כמו אלה של התמונות הבלתי נשכחות של מטוסים מתרסקים לתוך מגדלי התאומים, עלולים  לגרום לסימפטומים פוסט טראומטים לצופים  מסוימים. מי עשוי להיות פגיע ביותר? באילו נסיבות? מה יכול להיות ההסבר  לכך ? רקע אישי, חברתי ותרבותי? סקרים שנעשו העלו כי רמות מתח שונות נמצאו מזוהות עם מידת הצפייה בטלויזיה , במיוחד עם  הצגה חוזרת ונשנית של תמונות מחרידות.

המסקנה היתה חד משמעית: ההשלכות העמוקות של הצפייה  המתמשכת וחוזרת בפיגועי ה -11 בספטמבר הן חסרות תקדים ואף פורסמה אזהרה :  " סיקור תקשורתי מתמשך עשוי לשמש תזכורת טראומטית , וכתוצאה מכך לגרום לסימפטומים מתמשכים"

המקרה השלישי מתמקד ב מפעילי מזל"טים בחיל האויר האמריקאי שפיתחו סימפטומי PTSD הדומים יותר לאלה של כוחות לחימה על הקרקע מאשר לאלה של טייסים לאחר שהיו חשופים לתמונות הרג שהתחוללו אלפי קילומטרים ממקום המצאם.

מקרה מפעילי המזל"טים מיוחד במינו כיוון שהמעורבים בהפעלה אינם נוכחים פיזית בשדה הקרב ולמרות זאת רבים סבלו  מתסמיני פוסט טראומה. אמן הוידיאו עומר פאסט יצר בשנת 2011 את הסרט :    5000 Feet Is The Best (Interview w/ Drone Pilot)

 שבו מרואיין מפעיל מזל"ט לשעבר שבין השאר מספר על "עבודתו":

אתה רואה הרבה מוות . אתה יודע … אתה רואה את כל זה . כפי שאמרתי , אני יכול להגיד איזה סוג של נעליים אתה לובש מרחוק…

כל כך הרבה אבדות בנפש היו תוצאה ישירה שלי …

הרבה אנשים מסתכלים עלי ותוהים איך אתה יכול להיות PTSD אם אתה לא היית פעיל באזור מלחמה ?

ובכן , מבחינה טכנית כל יום ביומו הייתי פעיל באזור מלחמה .

זאת אומרת, אני לא יכול להיות נפגע באופן אישי, אבל השפעתי על אנשים באופן ישיר מדי יום. יש לחץ שמגיע עם זה, אתה סובל מחרדה , חלומות רעים , אובדן השינה. זה לא כמו משחק וידאו . אני לא יכול לכבות את זה. זה תמיד שם…

פינצ'בסקי מסביר כי מבחינה קלינית המתח והדחק של מפעילי המל"טים קרובים יותר למה כבר שהוגדר לאחרונה  כ-PTSD הנגרם לא כקורבן של טראומה אלא כמשתתף פעיל בהפקת הטראומה. נכנסות לכאן גם דלמות אתיות ומוסריות שמעיקות על המפעיל.

פינצ'בסקי מסכם את המאמר בתובנה מעניינת . להיות עדים לסבלם של אחרים מרחוק או בתיווך סרט הוא מצב מוכר  לנו מן העבר. זה מצב נסבל מעט יותר כיוון שעדיין קיימת  נבדלות בין הסבל לבין הצופה, אולם  הטכנולוגיה והתקשורת המודרנית יצרו עוצמות החשפות  כל כך גבוהות ותדירות לאסונות ולאלימות עד  שהצופה מתלכד עם הצד הסובל והופך בעצמו להיות הקורבן לסבל.

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: