כשאי טי פגש את מיכלאנג'לו – תערוכה

היכן יתרחש מפגש בין ישויות רחוקות במרחב ובזמן אם לא על גבי כרזת פירסום למוצר או לסרט? כך קרה לדימוי המפורסם של שתי הידיים  המושטות אחת אל השניה, נוגעות-לא נוגעות, האחת מאצילה על האחרת משהו אלוהי,  נשגב, מפיח חיים בנזר הבריאה. הדימוי שמקורו ביצירה 'בריאת האדם'  של מיכלאנג'לו הפך לאחד הדימויים המצוטטים ביותר בתולדות הפירסום ומופיע באין ספור פרסומות  בהן הכרזה לסרט אי. טי.-חבר מכוכב אחר.

מיכלאנג'לו בונרוטי, בריאת האדם, פרט, 1508-1512, פרסקו.

כרזת הסרט אי. טי. – חבר מכוכב אחר, 1982

כך קרה שמיכלאנג'לו ואי טי נפגשו על גבי כרזה לסרט והדימוי נוכח בפרסומות באופנים שונים ורבים המזכירים את המקור. להלן רק קומץ זעיר מהן:

פרסומת לאתר עיצוב פנים

פרסומת למצלמה

פרסומת לנוקיה

בתערוכה שפתחנו במכללה בספטמבר השנה  אנו מביאות פרסומות מול יצירות המקור מהן הושפעו מעצביהן. כאן בבלוג  נרחיב את היריעה ונדון בדוגמאות נוספות על אלה המוצגות על הקיר.

תחילה סיפור קטן. לפני מספר חודשים הגיע לידינו אוסף מרתק של פרסומות שעוצבו בהשראת יצירות אמנות. האוסף נוצר בהתמדה של שנים על ידי אמנית בשם דרורה ויצמן שלא פסחה על אף עיתון כדי לצוד כל פרסומת שהיה בה רמז כלשהו לאמנות. אוסף הפרסומות כולל בעיקר כאלה שנוצרו בישראל החל משנות השמונים עד ימינו. החלטנו לקחת חלק מן האוסף ולהציג אותו יחד עם יצירות המקור ואנו מזמינים אתכם להגיע למכללה לצפות בהם.  הפוסט הזה מציג מספר סוגיות העולות מן התערוכה ומעניק לה רובד נוסף.

מה הסיבות לכך שרעיונאים פונים אל האמנות  בבואם לפרסם מוצר?  אמיר חצרוני עונה על שאלה זו במאמרו :

Hetsroni, A. (2005). The Presentation and Reconstruction of Art in Advertising: A Content Analysis, A Survey of Creatives and a General Public Survey. Visual Arts Research, 38-56

 מוצר המפורסם דרך אמנות משדר איכות וייחוד לעומת מוצרים אחרים. הדבר מרמז על כך שהוא נדיר וכי הוא מיוצר במלאי מוגבל בלבד ומי שיודע להעריך איכות ימהר וירכוש אותו  פן יאזל ועל כן ברור מאליו כי אין כאן מבצעים והוזלות.  השימוש ביצירת אמנות עשוי להחניף  לצרכן  כבעל סטטוס חברתי גבוה, מבין ענין ובעל טעם משובח.  מוניטין  היצירה יאציל על המוצר המפורסם, ישדר אמינות ויופי תחת קורת גג אחת.

בדוגמה הבאה מפורסמת בירה הולנדית באמצעות יצירה של ואן גוך.  ליתר דיוק באמצעות מרקם הציור והצבע האופייניים לאמן. אין אנו יודעים באיזו יצירה מדובר אך די למבין ענין לראות  כי בואן גוך עסקינן ומי שמזהה אותו  ידע גם ידע כי  מדובר בבירה איכותית השווה באיכותה ליצירת אמנות משובחת.

פרסומת לבירה הולנדית

דוגמת הבירה ההולנדית מעלה את השאלה מה קורה כאשר הצרכן לא מכיר את היצירה?  האם  הפרסומת מחטיאה אז את מטרתה? אביבית אגם דאלי סבורה  במאמרה:

אגם-דאלי, א' (2005). הקשר התצוגה: אמנות פרסומת – פרסומת אמנות. תו +: מוסיקה, אמניות, חברה, 5, 32-37.

 כי אין זה משנה אם הצופה מכיר את היצירה המקורית אם לאו.  הפרסומת עשויה להיות נאה ומושכת גם למי שאינו מבין את המסר, אולם "תדבר" אל מי שמכיר את מקור הציטוט בצורה נכונה ומדויקת יותר.  לעיתים  יש פרסומות המיועדות  מראש לקהל מפולח היטב, ליודעי ח"ן,  לקהל שעצם פיענוח הפרסומת  מעביר אליו ישירות את המסר. כך היא הפרסומת הבאה למתחם מגורים יוקרתי בתל אביב:

פרסום מגדלי מגורים יוקרתיים

תשאלו מה הקשר בין שפתונים לבין מתחם המגורים  היוקרתי בתל אביב?  מדוע הם מוצגים בגובה אדיר  כמו מגדלי המגורים עצמם?  יתכן שהמפרסם מכיר את יצירתו של אולדנבורג ליפסטיק על זחל,  1969-74 והתכוון לרמוז על יוקרה, ייחוד, קרבה נוחה למרכזי קניות (שפתון…) וייתכן מאד שהוא סומך במידה מסוימת על  כך שהקהל הפוטנציאלי מבין באמנות קצת יותר מן הממוצע ויש לו אמצעים לרכוש יוקרה ונוחיות. השימוש באמן מודרני מוכר לפלח מסוים של האוכלוסיה הופך את הפרסומת כמיועדת לשוחרי אמנות ותרבות.

קלאס אולדנבורג, ליפסטיק על זחל,  1969-74, , ברזל, אלומיניום, יציקת פוליאוריטן.

עיון בפרסומות המשתמשות ביצירות אמנות מגלה כי הפירסומאים נוקטים בדרכים שונות. יש מי שמשתמשים ביצירה כמו שהיא ללא מניפולציה,  כמו בפרסומת לשעון עם נפוליאון החוצה את האלפים או כמו ב'הנשיקה' של ברנקוזי.

הפרסומת לשעון עושה שימוש ביצירה של דויד כדי לומר שנפוליאון היה לקוח נאמן של החברה כאדם בעל נחישות להנהיג ולכבוש..

 

'הנשיקה' של ברנקוזי מובאת כמו שהיא בהתאמה לרעיון של חיבור, הפיכה  לגוף אחד.

לעיתים ישתמשו באותו חלק מן היצירה המשרת את המסר גם אם הדבר אינו קשור לרעיון המקורי של היצירה. ראו למשל את הולדת ונוס של בוטיצ'לי כפרסומת לאגודה למלחמה בסרטן. בפרסומת, ונוס הוצאה מהסצינה המתארת את לידתה מן הים  ונותרה רק דמות  עצובה, עתירת שיער בהיר המכסה בביישנות את איזור החזה.  במה מקדמת הדמות את המאבק למען המודעות למחלה? יתכן שהמפרסם חיפש ביטוי חזותי מעודן וקל לעיכול כדי למקד את תשומת הלב במחלה הקשה שהחשיפה אליה מעוררת התנגדות.

בוטיצ'לי, סנדרו, הולדת וונוס,  1486, טמפרה על עץ.

כרזה להעלאת המודעות לסרטן השד

אין ספק שפרסומות מסוימות דורשות מן הצופה ידע נרחב בתולדות האמנות, בהיסטוריה ובמה שקורה בפוליטיקה בת זמננו.  בואו ונביט בפרסומת לשידורי הבחירות של רשת ב':

פרסומת לרשת ב'

כדי להנות מהפרסומת המתוחכמת הנ"ל  אנו צריכים להכיר את הציור האיקוני של ז'אן לואי דויד 'מות מארה'  משנת 1793, בו מתאר דויד את הרגע לאחר הרצח של ידידו המהפכן הצרפתי מארה.

דויד, ז'אק- לואי, מות מארה, 1793 שמן על בד

אנו צריכים גם להכיר את תנוחת  המוות של מארה  המזכירה במשהו את תנוחת ישו בזרועות אימו לאחר הורדתו מן הצלב (פייטה), ואז להבין את הציניות שבהצבת אחמדיניג'אד  בתנוחה המיוחסת לקדושה והקרבה  בעודו מאזין לרשת ב'. יש כאן פרסומת מתוחכמת בלבוש קריקטורה  הנטועה בתוך היטב באמנות ובאקטואליה של זמנה.

פרסומות רבות נשענות על יצירות אמנות פחות ידועות לציבור הרחב.  כך הן קבוצת פרסומות בהן מופיעים גברים עירוניים, בדרך כלל עובדי משרדים בכרך, גברים מטופחים ומעודכני הופעה. הם מוצגים בתנוחות משונות ולא טבעיות, מרחפים כמעט מעל פני הקרקע:

פרסומת לאופנת גברים

פרסומת לנוקיה

פרסומת לאפטר שייב

פרסומת לציוד משרדי

ההשראה להצבת הדמויות בפרסומות הגיעה מסידרת עבודות פחם שחור עצומות מימדים של רוברט לונגו  מסוף שנות השבעים במאה ה-20.

לונגו, רוברט, 1980, Men in the Cities, פחם וגראפיט על נייר.

לציורים אלה קדמה סידרת צילומים בהם צילם את חבריו מקפצים  אל על מתוך כוונה לתפוס שברי שניות שלא נתפסות בעין רגילה ולאחר מכן צייר את דמויותיהם בפחם שחור על רקע לבן . לונגו התרשם מצילומי מלחמה בהם רואים חיילים נהרגים מפגיעת כדור ולכן הדמויות נראות מרחפות כביכול בתנועות לא טבעיות. סדרה זו זלגה אל פרסומות רבות מאותה תקופה.

במספר פרסומות אנו נתקלים במה שנראה כחוסר הידע של המפרסם דווקא. אגם-דאלי מצינת כי לעיתים אין קשר בין תוכן הפרסום לבין יצירת האמנות המצוטטת בו עד כדי שימוש מוטעה לחלוטין שמעוות את המסר. דוגמה בולטת נראית בפרסומות ל"מלחמה בצלוליט" בהן הוצגו דמויות נשים שופעות ומלאות  שצוירו על ידי גדולי האמנים,  במקרה זה פרי מכחולו של רובנס. רובנס צייר את הגוף הנשי השופע כמושא להערצה וכמודל לשלמות ויופי.  שלוש הגרציות המצוירות על ידו מסמלות שמחה, עליצות וזוהר. סביר להניח שלו ידע המפרסם את יחסו של רובנס לגוף הנשי לא היה משתמש בו כדי  לתאר משהו  שדורש "תיקון".

פרסומות לקרם להורדת צלוליט

 דוגמה  אחרונה ומענינית עושה שימוש במונח מתחום האמנות ולא ביצירה מסוימת.  לורסצ'ה יש בושם בשם ואניטאס.  הואניטאס הוא ז'אנר של ציורי טבע דומם המסמלים את נוכחותו של המוות באמצעות פרחים ופירות בשיא בשלותם עם תחילת סימני הריקבון בהם. בצורתם הישירה יותר יתארו גולגלות, שעוני חול ובעלי חיים שניצודו.

פרסומת לואניטאס של ורסצ'ה

המשמעות התנכית לואניטאס מקבילה גם ל: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (מגילת קהלת א', ב) כלומר אזהרה לא להתעסק בתפל (הנאות החיים) כי המוות ממתין והחיים קצרים.  הבושם נקרא אמנם בשם הנקשר אל חלוף החיים, אך נראה שהמפרסם מכיר את המשמעות המושג ומציע את הבושם  כאמצעי להתמודד עם איום הכיליון במקום להכנע לו. וזאת פרסומת לאותו בושם עם רמז ברור למוות: "לפני "  ו"אחרי", והנה  דווקא "אחרי" לבקבוק יש חיים חדשים….

בתערוכה במכללה תמצאו דוגמאות רבות נוספות על אלה שהצגנו כאן ואתם מוזמנים לבוא ולצפות.

תודתנו נתונה לגברת דרורה ויצמן על העיון באוסף הפרסומות.

מודעות פרסומת

האם כולנו קורבנות? טראומה בתיווך טכנולוגי

בניגוד לרצוננו אנו נחשפים מדי יום לסרטי זוועה תוצרת דאע"ש או סרטונים שצולמו במצלמות אבטחה מאתרי פיגועים.  אנו צופים  לעיתים  בשידור חי בירי, התאבדויות  ומחזות זוועה שונים  ללא סינון כמעט. גרוע מכך ,אין מפלט מהחשיפה  כיוון שהקטעים המזעזעים ביותר משודרים שוב ושוב ואף נשלחים אלינו דרך הטלפונים החכמים.

האם ניתן לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים  מצפייה באסונות ומעשי אלימות המועברים אלינו דרך קבע בערוצי המדיה הנפוצים והפופולאריים?

עמית פינצ'בסקי (Amit Pinchevski) שואל את השאלה הזאת במאמר חדש שהתפרסם החודש בכתב העת    Theory, Culture & Society.

Screen Trauma: Visual Media and Post-Traumatic Stress Disorder/ Amit Pinchevski

פינצ'בסקי כותב כי זמן קצר לאחר האסון שהתרחש באצטדיון הילסבורו בשפילד, אנגליה ב-1989  שבמהלכו נמחצו למוות 96 אוהדי כדורגל, טענו 16 אנשים , בני משפחה של הקורבנות, כי סבלו מהלם כתוצאה מהחשיפה הראשונית שלהם לאירוע דרך הטלויזיה ואף דרשו פיצויים כקורבנות מישניים. בית המשפט דחה את תביעתם אך גם העלה את ההשערה ששידור חי  של האסון עלול להיות בעל השלכות טראומטיות על צופים.

מזה זמן מוסכם  כי אלימות בטלוויזיה ובתקשורת  יוצרת  השפעה מזיקה על עמדותיהם של אנשים, על אמונותיהם וכתוצאה מכך גם על התנהגותם החברתית, אך לא רק בכך מסתכם הנזק.  ההכרה הפסיכיאטרית כי טראומה עלולה להתחולל גם בתיווך טכנולוגי מסמנת שינוי משמעותי בהבנת השפעת התקשורת שכבר איננה רק מילולית או סימלית אלא בעלת פוטנציאל ליצור נזק  שעולה בקנה אחד עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) בעלת קריטריונים קליניים.

המדיה הואשמה כבר במאה הקודמת בחשיפת הקהל לאלימות ולגרימת פניקה. אחד המחקרים הראשונים על השפעת תקשורת ההמונים בגרימת פניקה דרך  שידור רדיו ב-1938  היו עם שידור התסכית 'מלחמת העולמות' על ידי  אורסון וולס  שגרם לפחד המוני מפני פלישת חוצנים.

מאמר זה בוחן שלושה מקרי מפתח בהתפתחות טראומה דרך תקשורת.

הראשון הוא תוכנית מחקר ניסיונית שפותחה בשנות ה -60 המוקדמות תחת השם 'הפרדיגמה של טראומה דרך סרטים'  ובדקה צפייה בסרטים כדי לחקור תופעות טראומטיות. העבודה של פסיכיאטרים במחקר זה היתה  קשורה  להבנת עקרונות  בסיסיים ביותר של  גורמי הלחץ והטראומה. במקרה זה נבדק סרט דוקומנטרי שעסק בסימון גופם של גברים בשבט אבוריג'יני באוסטרליה ונבחנו תגובות צופים בזמן הצפייה בסרט עם קריינות ובלי קריינות. המסקנה הברורה היתה כי מעבר לתמונות הקשות לצפייה היתה משמעות מכריעה לתוכן הקריינות שליוותה את הסרט בקביעת רמת הלחץ שנגרמה לצופים.

המקרה השני משרטט את הופעתה של "טראומה מרוחקת" שנגרמה עקב צפייה באסון דרך טלויזיה. קו פרשת המים בעניין זה היה פיגועי ה -11 בספטמבר בניו יורק בשנת 2001 שלאחריו התופעה נחקרה בהרחבה והמונח הפך למקובל. נבדקה השאלה האם אפשר לחוות טראומה על ידי צפייה באירוע קטסטרופלי בטלוויזיה? האם חשיפה תקשורתית עלולה להוות גורם אפשרי של PTSD?

התקפות הטרור של ה -11 בספטמבר 2001, אשר שודרו שידורי טלוויזיה חיים גררו תלי תלים של מחקרים.  נראה שיש הסכמה כי צפייה בדימויים מטרידים בטלויזיה, כמו אלה של התמונות הבלתי נשכחות של מטוסים מתרסקים לתוך מגדלי התאומים, עלולים  לגרום לסימפטומים פוסט טראומטים לצופים  מסוימים. מי עשוי להיות פגיע ביותר? באילו נסיבות? מה יכול להיות ההסבר  לכך ? רקע אישי, חברתי ותרבותי? סקרים שנעשו העלו כי רמות מתח שונות נמצאו מזוהות עם מידת הצפייה בטלויזיה , במיוחד עם  הצגה חוזרת ונשנית של תמונות מחרידות.

המסקנה היתה חד משמעית: ההשלכות העמוקות של הצפייה  המתמשכת וחוזרת בפיגועי ה -11 בספטמבר הן חסרות תקדים ואף פורסמה אזהרה :  " סיקור תקשורתי מתמשך עשוי לשמש תזכורת טראומטית , וכתוצאה מכך לגרום לסימפטומים מתמשכים"

המקרה השלישי מתמקד ב מפעילי מזל"טים בחיל האויר האמריקאי שפיתחו סימפטומי PTSD הדומים יותר לאלה של כוחות לחימה על הקרקע מאשר לאלה של טייסים לאחר שהיו חשופים לתמונות הרג שהתחוללו אלפי קילומטרים ממקום המצאם.

מקרה מפעילי המזל"טים מיוחד במינו כיוון שהמעורבים בהפעלה אינם נוכחים פיזית בשדה הקרב ולמרות זאת רבים סבלו  מתסמיני פוסט טראומה. אמן הוידיאו עומר פאסט יצר בשנת 2011 את הסרט :    5000 Feet Is The Best (Interview w/ Drone Pilot)

 שבו מרואיין מפעיל מזל"ט לשעבר שבין השאר מספר על "עבודתו":

אתה רואה הרבה מוות . אתה יודע … אתה רואה את כל זה . כפי שאמרתי , אני יכול להגיד איזה סוג של נעליים אתה לובש מרחוק…

כל כך הרבה אבדות בנפש היו תוצאה ישירה שלי …

הרבה אנשים מסתכלים עלי ותוהים איך אתה יכול להיות PTSD אם אתה לא היית פעיל באזור מלחמה ?

ובכן , מבחינה טכנית כל יום ביומו הייתי פעיל באזור מלחמה .

זאת אומרת, אני לא יכול להיות נפגע באופן אישי, אבל השפעתי על אנשים באופן ישיר מדי יום. יש לחץ שמגיע עם זה, אתה סובל מחרדה , חלומות רעים , אובדן השינה. זה לא כמו משחק וידאו . אני לא יכול לכבות את זה. זה תמיד שם…

פינצ'בסקי מסביר כי מבחינה קלינית המתח והדחק של מפעילי המל"טים קרובים יותר למה כבר שהוגדר לאחרונה  כ-PTSD הנגרם לא כקורבן של טראומה אלא כמשתתף פעיל בהפקת הטראומה. נכנסות לכאן גם דלמות אתיות ומוסריות שמעיקות על המפעיל.

פינצ'בסקי מסכם את המאמר בתובנה מעניינת . להיות עדים לסבלם של אחרים מרחוק או בתיווך סרט הוא מצב מוכר  לנו מן העבר. זה מצב נסבל מעט יותר כיוון שעדיין קיימת  נבדלות בין הסבל לבין הצופה, אולם  הטכנולוגיה והתקשורת המודרנית יצרו עוצמות החשפות  כל כך גבוהות ותדירות לאסונות ולאלימות עד  שהצופה מתלכד עם הצד הסובל והופך בעצמו להיות הקורבן לסבל.

סימניות

את ההיסטוריה של הסימניות ניתן להתחיל לספר מהעת העתיקה, עוד טרם הופעתו של הספר בצורתו המוכרת לנו כיום, בתקופה בה היה שימוש במגילות פפירוס. למרות שאין בידינו הוכחות לשימוש בסימניות (בצורה זו או אחרת) מאותה התקופה, סביר להניח שהמלומדים ששקדו על מגילות באורך של עשרות מטרים נעזרו באמצעי כלשהו בכדי לעקוב אחר מקומם בטקסט. את הסימניות הראשונות אנו מוצאים מתקופת ימי הביניים, בספריות של מנזרים. סימניות אלו היו עשויות בעיקר מקלף או עור, שאריות מהחומרים ששימשו ליצירת הדפים והכריכות של הספרים. ישנן סימניות פשוטות שהינן רצועת עור וישנן מורכבות יותר כמו דיסק מסתובב על ציר, אשר פרט לסימון העמוד ניתן לציין באמצעותו גם את העמודה (history of bookmarks, n.d).

 

סימניה מסתובבת מהמאה ה- 12 Register bookmark with adjustable dial set between column II and III Harvard University, Houghton MS Typ 277, 12th c.
https://medievalfragments.wordpress.com/2014/07/11/mark-their-words-medieval-bookmarks/

סימניות מסתובבות מהמאות 14-15.

הספרים בתקופת ימי הביניים היו מגושמים ומסורבלים לשימוש. ראשית, מפני שהם היו גדולים וכבדים מאוד. שנית, בספרים העתיקים לא היה תוכן עניינים, מספור עמודים או אינדקס שאפשרו התמצאות קלה ונוחה למשתמש. מסיבה זו לסימניות באותה התקופה הייתה חשיבות גדולה לאפשר לקורא לסמן את המקום בו הוא נמצא בקריאה (Hamel, 1907).

להלן מספר תמונות הממחישות את הגדלים העצומים של ספרים מתקופת ימי הביניים. התמונות כולן מתוך:

https://medievalfragments.wordpress.com/2014/08/01/size-matters-part-2-giant-medieval-manuscripts/

 

ספר מקהלה מימי הביניים המאוחרים

 

Codex Gigas – ספר קודש ענק מימדים מהמאה ה- 13 הכולל את הברית הישנה והברית החדשה

 

קוראן ענק מימדים בן 500 שנה                   Rylands Arabic MS 42 [704], Manchester University, John Rylands Library

המל (Hamel, 1907) מציין שלוש קטגוריות של סימניות:

סימניות קבועות

 

סימניות אשר היו מקובעות באופן קבוע לעמודים מסוימים בספר. סימניות אלו היו מקובלות בעיקר בספרי תפילה ואפשרו לעבור בקלות בין החלקים השונים של הספר (בדומה לחוצצים). אלו הן סימניות סטאטיות, אשר ממתאימות לספרים בהם הקריאה הינה בסדר קבוע שחוזר על עצמו ולכן אין צורך ביכולת של הזזת הסימניות למקומות שונים בספר.

 

 

 

 

סימניות שדרה

 

סימניות אשר מחוברות לשדרת הספר. סימניות אלו הופיעו החל מהמאה ה- 15 והינן נפוצות עד היום בספרים. סימניות אלו הן בדרך-כלל רצועה דקה של סרט משי היוצאת משדרת הספר ומשתרכת באורכה מעבר לגודל העמודים. ניתן למצוא דוגמאות לספרים בהם מספר סימניות בצבעים שונים, כך יכול הקורא לסמן בו זמנית מספר מקומות בספר. לסוג זה של סימניות היו עיצובים רבים ומגוונים, כולל בדים רקומים ומעוטרים והוספת קישוטים בקצה הסימניה.

 

סימניות רגילות כפי שאנו מכירים כיום שניתן להעביר מספר לספר, אלו זכו לאורך השנים למגוון רחב ועצום של צורות ועיצובים.

ניתן להצביע על התאמה בעיצוב ובעושר בין ספרים וסימניות. טרם התפתחות הדפוס, כאשר כל ספר היה כתב יד יחיד במינו שקושט בעיצובים צבעוניים ועשירים הן בין הדפים והן בכריכות כך גם הסימניות היו יותר מפוארות ומעוטרות. אך כאשר הספרים הפכו ליותר נפוצים ונגישים להמונים ועשויים מחומרים יותר זולים, כך פחת הצורך לשמור עליהם מבלאי ודעכה חשיבות הסימניה כאביזר נלווה (Hamel, 1907).

הנוהג היום הינו להשתמש בכל הבא ליד כסימניה: כרטיס האוטובוס או הרכבת, חתיכת נייר שהייתה בהישג יד, סרגל או אפילו מוותרים על אמצעי חיצוני ומקפלים את קצה הדף למה שקרוי "אוזני חמור".

I was going to read this book, but when I dogeared the page to save my place, I think I went just a little too far. http://imgur.com/gallery/j4mEF

 

סימניות מופיעות במגוון עצום של צורות וצבעים, עשויות מחומרים שונים, ומעוטרות בתמונה, ציור ועם או בלי כיתוב. הסימניות הפכו מאביזר נלווה לספר לאביזר בפני עצמו המשמש כאמצעי לשיווק ופרסום של ספריות, חנויות ספרים, הוצאות ספרים. כאמצעי לקידום אג'נדות, פרויקטים ואירועים.

מגוון סימניות מאתר http://www.miragebookmark.ch/index.html

 

את כל אלו ועוד ניסינו להציג בתערוכת הסימניות שמוצגת בכניסה לספריה.

הנכם מוזמנים להתרשם ממגוון הסימניות שליקטנו ובחרנו להציג בספריה.

אנחנו מודות לכל אלו שהשאילו לנו מאוסף הסימניות שלהם לצרכי התערוכה:

חנה ספרן, דרורה ויצמן, דורית מגל וכל אותם קוראים אלמונים שהשאירו לנו סימניות בתוך הספרים.

 

 

 

רשימת מקורות

Hamel, F. (1907). The history and development of bookmarker. The book-lover's Magazine, 6. Retrieved 15 November, 2015 from http://babel.hathitrust.org/cgi/pt?id=umn.31951000948056v;view=1up;seq=5

History of Bookmarks (n.d). From World of bookmarks: web's largest information base on bookmarks. Retrieve on 15 November 2015 from http://www.miragebookmark.ch/wb_history.htm

האם אנו חלק מ – Soldier's Metrix ?

הפיגועים  בישראל ומצב הכוננות  עקב אירועי הטרור באירופה ובארה"ב  עוררו בי  ולא בפעם הראשונה הרהורים על האופן בו אנו  מגיבים למצב מתח ביטחוני חדש-ישן, וזה קורה לנו  לא מעט, כידוע. בדרך כלל, אחרי תקופת הסתגלות קצרה, רובנו חוזרים לשיגרה עירנית ומקיימים חיים רגילים כביכול שעין מבחוץ תתקשה להבין. האם יכול להיות שההתנהלות  בתוך מה שנראה  ככאוס ואיום תמידי מתאפשרת הודות להפיכתנו לחברה  שמתנהגת כצבא?  היתכן שהפכנו לחיילים בחברה שמדברת ומתנהגת  "צבאית" ולכן מצליחה לתפקד  בצורה "נורמלית"?

הדים למחשבה זו מצאתי בגליון ספטמבר 2015 של Group Analysis שהקדיש מספר מאמרים למונח Soldier's Metrix.

המאמר הראשון  הוא פרי עטו של רובי פרידמן (Robi Friedman )  יו"ר לשעבר של העמותה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי,  בשם:   A  Soldier’s Matrix: A Group Analytic View of Societies in War

אקדים ואציין כי המונח Group Matrix , (מארג קבוצתי ) נטבע ע"י פוקס כרשת תקשורת בין חברי הקבוצה, ברמה המודעת והלא מודעת, וכבסיס או מצב משותף הנותן משמעות לקשרים המילוליים והלא מילוליים  בין חברי הקבוצה. (מתוך: היבט יישומי של "המרקם הקבוצתי" (Group Matrix)- אתגר תיאורטי יישומי למנחה הקבוצתי) מהו אם כן Soldier's Matrix ? או (בתרגום חופשי שלי, מרקם חברתי של לוחם, צבאי, חיילי)? כיצד משתלבים שני המונחים יחדיו?

פרידמן דן במונח 'מטריקס של חייל', בציינו כי הוספת המילה 'חייל' בהקשר ה'מטריקס' אינה חלה אך ורק על חיילים בשירותם הצבאי במדים אלא על כל מי שמושפע מעצם היותו חשוף למלחמה, אלימות וטרור. השפעה זו מחלחלת אל כל החברים החיים באותו המטריקס גם אם אינם מעורבים ישירות. ההשפעה היא  מנטלית ופיסית של חוויית מלחמה. יותר מכך, טוען פרידמן, האיום אינו חייב להיות מצד מדינה או צבא אלא  גם כאשר היחיד נמצא באינטראקציה מול קבוצה מאיימת , יכול להיווצר מטריקס חיילי ותוצאתו היא פעילות "חיילית" כלומר פעולות של אלימות, איום, שלילת חופש מכל הצדדים.

פרידמן מתייחס  למציאות שבה הוא חי בישראל בזמן כתיבת  המאמר – תקופת מלחמת צוק איתן. לדבריו, ישראל חיה במטריקס של חייל בכך שהיא מתנהלת מול האיום להיות  מותקפת שוב ושוב בכל רגע נתון. אזרחים רבים עברו שירות צבאי ועובדה זו נוכחת בחייהם באופן תמידי במיוחד בתקופה של איום מיידי, והתיפקוד תחת איום הוא גם מנת חלקם של מי שלא לבשו מעולם מדים . פרידמן מציג דוגמאות נוספות להתנהגות בתוך מטריקס חיילי: דמוניזציה של האויב בתקשורת וברשתות חברתיות, ההנחה שאי אפשר לדבר עם מי שתקף אותנו והרס את בתינו וחוסר רצון להתבונן ישירות אל מה שאינו מוסרי במלחמה.

למאמרו של פרידמן יש ארבע תגובות בהמשך הגליון.

סיידלר (Christoph Seidler)  כותב בתגובה לפרידמן כי יתכן שיש בתפיסה זו כדי להסביר את מה שלא נעים להכיר בו   כאשר אנו הופכים ל"חיילים" ורגישותנו לסבל האחר פוחתת, כאשר אנו עושים דה הומניזציה לאויב, מגינים על עצמנו מפני רגשות אשם ובושה.

אורליך (Ivan Urlić), כותב המאמר הבא היה בישראל  לפני שנתיים והשתתף בכנס שנערך ברמת הגולן. האוירה השלווה והאתרים ההיסטוריים הקדומים העלו בו מחשבות על פיוס וסליחה בין הצדדים הלוחמים.

לדעת בלקוול (Dick Blackwell) במאמר: Soldier Matrix in the Group Analytic Study of Political Violence  הגדרתו של פרידמן תורמת באופן משמעותי לפיתוח גישה אנליטית קבוצתית להבנת הדינמיקה של אוכלוסיות חשופות לאלימות על רקע מדיני.

המאמר: Let Us Talk Peace — Peace Groups , פרי עטם של שני מחברים ישראליים יוגב ורגב (Herzel  Yogev and Merav Regev-Nevo) חותם חלק זה של הגליון ובוחן את התפקיד של 'זמינות רגשית' בקבוצות דיאלוג קידום השלום . הם מאמינים כי קבוצות בקונפליקט צריכות לעבור תהליך של גישור שיעזור להתגבר על התפיסה הפשטנית  של יהודי/ישראלי מול פלסטיני / מוסלמי. בשינוי תפיסה זו, אנחנו יכולים באופן משמעותי לקדם יצירה של פיוס בין ישראלים לפלסטינים  לעתיד שבו היחסים בין המדינות יתבססו על הבנה, דו-קיום ושיתוף פעולה יותר מאשר עוינות, דחייה ואלימות.