flash-mob פלש מוב

פלש מוב -Flash Mob

ראשית מתנצלת מראש, אני ודאי לא מחדשת דבר לכל מטפלי התנועה.

חשבתי שדווקא בימים אלו לאחר שכולנו  שרינו בעל כורחנו במציאות שניתקה אותנו מהשגרה, יהיה נחמד לראות נתק משיגרה דווקא חיובי ומעורר. כפי שנעשה בספריית מכללת כינרת.

הפלש מוב הוא יוזמה של מספר שחקנים / רקדנים ליצור התרחשות מפתיעה בין קהל (רצוי קהל גדול ובחלל גדול) ולשתף אותו במופע.

הפלש מוב ראשיתו בשנת 2003 קרוב משפחה של הפרפורמנס וההפנינג שראשיתם בשנות ה-60. הסחף של הפלש מוב את ההמון נותן תחושה של נס או התרחשות לא טבעית. כמו בשיטפון במדבר מתחיל הריקוד בטפטוף של מספר אנשים מצומצם שמגיע לשיאו בנחשול  משתתפים פעילים שהיו עד לרגע קודם לכן צופים פסיביים.

אמצעי זה נעשה לעיתים למטרות שיווקיות, ולפעמים למטרת ביטוי אמנותי.

אין זה מקרה שהפלש מוב צמח דווקא בעידן של רשתות חברתיות ותפיסת חוכמת ההמונים: מ"חוכמת ההמונים" ל"הופעת ההמונים". בדומה לשיתוף  בבלוג או בפייסבוק, כך הפלש מוב מזמין את ההמון ליטול חלק בהופעה חיה ברחוב או באתר אחר. הפלש מוב ממחיש את הרעיון שהיחיד אמנם טיפה בין ההמון, אבל ביכולתו כיום יותר מתמיד לחולל שינוי.

כוחו של הפלש מוב ביצירת גיבוש, אחווה ונתק לרגע ממציאות שחוקה, משמימה או כואבת. קשה מאד להישאר אדיש אליו, אולי בזכות היצירה המשותפת, חוט הרקמה האנושית שמחבר אנשים גם אם לרגע קצר.

דבר נוסף מפתיע הוא החזרה לשגרה במהירות הבזק, כאילו לא ארע דבר. כפי שמסתיים הפלש מוב בספריית מכללת כנרת.

על עיון נוסף בהופעות Flash mob ראה בויקיפדיה.

מה בין מגילת רות לצדק חברתי

חשבתי קצת להזכיר מה הם הערכים שעוסקת בהם מגילת רות ועד כמה הם תקפים עוד היום. פחות משנה לאחר פירוק המאהלים החברתיים והקריאה ל"צדק חברתי".

רות מייצגת את האישה הזרה שכמהה להצטרף לעם היהודי (אגב היא לא עברה כל גיור, מספיק היה בדבריה לנעמי: "עמך עמי, אלוהייך אלוהיי"). חשוב להזכיר את הסיפור דווקא בתקופה שמועלים רעיונות חדשות לבקרים כיצד לנהוג בזרים שבקרבנו. רות אישה נחושה בהחלטותיה ודבקה במטרתה לשמר את זכר בעלה (את בועז היא בוחרת לא מתוך אהבה אלא כדי לשמר את זכר בעלה הראשון באמצעות מצוות הייבום).

מדוע דווקא אישה נוכרייה נבחרה להיות סבתא רבה של דויד המלך? סוגיה מאתגרת עבור הפרשנים. ייתכן משום שההצטרפות של רות לקהילה היהודית נעשתה מתוך רצון חופשי ובחירה של אדם בוגר. מסתבר שהיא לא האישה הנוכרייה היחידה שנישאת לדמות מקראית יהודית חשובה בתנ"ך, כך גם תמר הנוכרייה נישאה ליהודה.

היחס שזוכה לו רות הוא דוגמה ומופת ליחס נאור כלפי זרים. בישראל של תחילת המאה ה-‏21 קיימים מאות אלפי פסולי חיתון, כאלה שהממסד הרבני אינו מוכן להכיר ביהדותם, לחתנם או לקברם כיהודים בבוא יומם.

כמו כן היחס של בועז אליה מייצג את העמדה של התנ"ך בנוגע להתחשבות שיש לקיים כלפי השכבה הענייה והחלשה בחברה. הרעיונות היפים של מעשר, לקט שיכחה זכו לנרטיב רומנטי ושובה לב. אחת המחשבות ב"חוקים הסוציאליים" האלו הם האזכור לבעלי ההון, שהאדמה איננה שייכת להם, למרות בעלותם, אלא לבורא עולם ועל-כן יש לחלוק אותה עם כל שכבות האוכלוסייה. חישבו מה נדרש כיום ואם בכלל אפשרי להזכיר לחלק מבעלי ההון לערוך חלוקה יותר צודקת של הכנסה.

מסר חשוב נוסף בסיפור המגילה הוא העובדה שהאדם נמדד על-פי מעשיו ולא על-פי ייחוסו או מילים יפות. תכונות כמו נדיבות, אדיבות, אחווה, נאמנות והתמדה נמדדים אך ורק במבחן המעשה ולא ברטוריקה מתוחכמת.

לסיום, אזכיר כאן את עבודותיו של עדי נס, שנותן פרשנות חברתית לסיפורי התנ"ך באמצעות צילום (2007), וביניהם של רות ושל נעמי. עדי נס בחר בנשים זרות שמתגוררות בישראל לצילומים אלו.

                 

כמו כן בשירה העברית המודרנית תפסה דמותה של רות מקום של כבוד.

יהודה אייזנברג נותן סקירה מקיפה של פרשנותו לסיפור המגילה במאמר בשם נאמנות ואהבה במגילת רות. בכלים של ניתוח מחזה מפרש אייזנברג את המגילה. מפענח את הדרך שעשו נעמי ורות ממואב לבית לחם, משמעות התזמון של הכניסה של הנשים לעיר ואת מעלותיה של רות שמצביעות על סולם הערכים של מחבר המגילה.

ישנה גם פרשנות מיגדרית לסיפור מגילת רות שרואה ביחסי נעמי רות, יחסי אהבה בין נשים. פרשנות כזו רק מוסיפה לערך הסובלנות והקבלה של השונה כפי שמשתקפת במגילה.

המלצה על קריאה בנושא סמלים ומיתוסים

רציתי להמליץ על ספריו של גסטון בשלארד (Bachelard Gaston  1884-1962), לאלו שביניכם הכותבים את העבודה על סמלים ומיתוסים.

ספריו של בשלארד עוסקים בסמליותם של יסודות היקום . בספריו סוקר בשלארד את התפתחות סימליותם של היסודות כמו: אוויר, מים אדמה דרך הספרות, הדת והאמנות הפלסטית.

מצ"ב קישור על האיש, הגותו וכתביו, חלקם אף תורגמו לעברית, ביניהם:

האדמה והזיות הרצון

האוויר והחלומות

המים והחלומות

דפנה

כל יום הוא טרבלינקה

בימים אלו שלאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה רציתי להמליץ על הספר הבא.

פאטרסון צ'רלס, כל יום הוא טרבלינקה: יחסנו לבעלי חיים והשואה, פרדס, 2006

ספר זה מציג בזוית ייחודית את מנגנון גיוס של עם שלם למטרת השמדת עם אחר.

לטענת מחבר הספר תעשיית מזון הבשר שימשה כמודל להכשרת עובדים לביצוע מעשיי זוועה ודיכוי בעמים ובקהילות שונות ובפרט בהשמדת העם היהודי בשואה. הזיקה בין תעשיית מזון הבשר וביצע מעשיי טבח , יסודה בגישה וביכולת להתעלם מסבלם של קורבנות. התיזה המרכזית של פאטרסון היא שלפני ההשמדה הפיסית הן של החיה והן של הקורבן האנושי, עבר המוציא להורג איזשהו תהליך שבו הקורבן הופך למוקצה, למנושל אנושיות. אדריכלי הטבח בשואה אימצו את המודל שבתעשיות הבשר הן בטכניקת ההמתה והן באסטרטגיה הרטורית ששכנעה את המגויסים לא להיות קשובים לרגשות ולסבלם של הקורבנות. נטרול רגשות ההזדהות עם הקורבן נעשו באמצעות הצגת האחר כישות אחרת שמבטלת כל אפשרות לאמפתיה. היחס לבעלי החיים בידי בני האדם שימש כהשראה, כמודל וכהצדקה למעשי אלימות או זוועה שבוצעו כנגד בני אדם: מלחמות, עבדות, גזענות ומקרים של רצח עם בכלל.

מבנה הספר מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בתחושת עליונותו של האדם על פני כל בעלי החיים. התפיסה האנושית לפיה כל ייצור חיי נועד לשרת אותו בחייו ובמותו (ראה: המסעדה שבסוף היקום, של דאגלס אדאמס). החלק השני עוסק בהשראה של היחס המנוכר לבעלי החיים (כפי שתואר בחלק הראשון) על מעשי הטבח בשואה. על הזיקה בין גידול חיות משק ורצח עם, על היכולת של האדם לבצע השמדה ללא כל היסוס ונקיפות מצפון. החלק השלישי מציג את הגישות החלופיות לגידול בעלי חיים למטרות תעשיה שהתפתחו לאחר השואה.

הנחת היסוד של הספר היא כי הרגישות לסבלם של האחר ראשיתה ביחסנו לבעלי החיים.

דפנה אהרונהיים-עמר