סימניות

את ההיסטוריה של הסימניות ניתן להתחיל לספר מהעת העתיקה, עוד טרם הופעתו של הספר בצורתו המוכרת לנו כיום, בתקופה בה היה שימוש במגילות פפירוס. למרות שאין בידינו הוכחות לשימוש בסימניות (בצורה זו או אחרת) מאותה התקופה, סביר להניח שהמלומדים ששקדו על מגילות באורך של עשרות מטרים נעזרו באמצעי כלשהו בכדי לעקוב אחר מקומם בטקסט. את הסימניות הראשונות אנו מוצאים מתקופת ימי הביניים, בספריות של מנזרים. סימניות אלו היו עשויות בעיקר מקלף או עור, שאריות מהחומרים ששימשו ליצירת הדפים והכריכות של הספרים. ישנן סימניות פשוטות שהינן רצועת עור וישנן מורכבות יותר כמו דיסק מסתובב על ציר, אשר פרט לסימון העמוד ניתן לציין באמצעותו גם את העמודה (history of bookmarks, n.d).

 

Register bookmark with adjustable dial set between column II and III (i.e. col. B verso and col. A recto[not pictured]). Harvard University, Houghton MS Typ 277, 12th c. https://medievalfragments.wordpress.com/2014/07/11/mark-their-words-medieval-bookmarks/
סימניה מסתובבת מהמאה ה- 12 Register bookmark with adjustable dial set between column II and III Harvard University, Houghton MS Typ 277, 12th c.
https://medievalfragments.wordpress.com/2014/07/11/mark-their-words-medieval-bookmarks/
סימניות מסתובבות מהמאות 14-15.
סימניות מסתובבות מהמאות 14-15.

הספרים בתקופת ימי הביניים היו מגושמים ומסורבלים לשימוש. ראשית, מפני שהם היו גדולים וכבדים מאוד. שנית, בספרים העתיקים לא היה תוכן עניינים, מספור עמודים או אינדקס שאפשרו התמצאות קלה ונוחה למשתמש. מסיבה זו לסימניות באותה התקופה הייתה חשיבות גדולה לאפשר לקורא לסמן את המקום בו הוא נמצא בקריאה (Hamel, 1907).

להלן מספר תמונות הממחישות את הגדלים העצומים של ספרים מתקופת ימי הביניים. התמונות כולן מתוך:

https://medievalfragments.wordpress.com/2014/08/01/size-matters-part-2-giant-medieval-manuscripts/

 

Late-Medieval Choir Books
ספר מקהלה מימי הביניים המאוחרים

 

Codex Gigas - ספר קודש ענק מימדים מהמאה ה- 13 הכולל את הברית הישנה והברית החדשה
Codex Gigas – ספר קודש ענק מימדים מהמאה ה- 13 הכולל את הברית הישנה והברית החדשה

 

קוראן ענק מימדים בן 500 שנה                   Rylands Arabic MS 42 [704], Manchester University, John Rylands Library

המל (Hamel, 1907) מציין שלוש קטגוריות של סימניות:

סימניות קבועות
סימניות קבועות

 

סימניות אשר היו מקובעות באופן קבוע לעמודים מסוימים בספר. סימניות אלו היו מקובלות בעיקר בספרי תפילה ואפשרו לעבור בקלות בין החלקים השונים של הספר (בדומה לחוצצים). אלו הן סימניות סטאטיות, אשר ממתאימות לספרים בהם הקריאה הינה בסדר קבוע שחוזר על עצמו ולכן אין צורך ביכולת של הזזת הסימניות למקומות שונים בספר.

 

 

 

 

סימניות שדרה

 

סימניות אשר מחוברות לשדרת הספר. סימניות אלו הופיעו החל מהמאה ה- 15 והינן נפוצות עד היום בספרים. סימניות אלו הן בדרך-כלל רצועה דקה של סרט משי היוצאת משדרת הספר ומשתרכת באורכה מעבר לגודל העמודים. ניתן למצוא דוגמאות לספרים בהם מספר סימניות בצבעים שונים, כך יכול הקורא לסמן בו זמנית מספר מקומות בספר. לסוג זה של סימניות היו עיצובים רבים ומגוונים, כולל בדים רקומים ומעוטרים והוספת קישוטים בקצה הסימניה.


סימניות שדרה2

 

סימניות רגילות כפי שאנו מכירים כיום שניתן להעביר מספר לספר, אלו זכו לאורך השנים למגוון רחב ועצום של צורות ועיצובים.

ניתן להצביע על התאמה בעיצוב ובעושר בין ספרים וסימניות. טרם התפתחות הדפוס, כאשר כל ספר היה כתב יד יחיד במינו שקושט בעיצובים צבעוניים ועשירים הן בין הדפים והן בכריכות כך גם הסימניות היו יותר מפוארות ומעוטרות. אך כאשר הספרים הפכו ליותר נפוצים ונגישים להמונים ועשויים מחומרים יותר זולים, כך פחת הצורך לשמור עליהם מבלאי ודעכה חשיבות הסימניה כאביזר נלווה (Hamel, 1907).

הנוהג היום הינו להשתמש בכל הבא ליד כסימניה: כרטיס האוטובוס או הרכבת, חתיכת נייר שהייתה בהישג יד, סרגל או אפילו מוותרים על אמצעי חיצוני ומקפלים את קצה הדף למה שקרוי "אוזני חמור".

dogear
I was going to read this book, but when I dogeared the page to save my place, I think I went just a little too far. http://imgur.com/gallery/j4mEF

 

סימניות מופיעות במגוון עצום של צורות וצבעים, עשויות מחומרים שונים, ומעוטרות בתמונה, ציור ועם או בלי כיתוב. הסימניות הפכו מאביזר נלווה לספר לאביזר בפני עצמו המשמש כאמצעי לשיווק ופרסום של ספריות, חנויות ספרים, הוצאות ספרים. כאמצעי לקידום אג'נדות, פרויקטים ואירועים.

מגוון סימניות
מגוון סימניות מאתר http://www.miragebookmark.ch/index.html

 

את כל אלו ועוד ניסינו להציג בתערוכת הסימניות שמוצגת בכניסה לספריה.

הנכם מוזמנים להתרשם ממגוון הסימניות שליקטנו ובחרנו להציג בספריה.

אנחנו מודות לכל אלו שהשאילו לנו מאוסף הסימניות שלהם לצרכי התערוכה:

חנה ספרן, דרורה ויצמן, דורית מגל וכל אותם קוראים אלמונים שהשאירו לנו סימניות בתוך הספרים.

 

 

 

רשימת מקורות

Hamel, F. (1907). The history and development of bookmarker. The book-lover's Magazine, 6. Retrieved 15 November, 2015 from http://babel.hathitrust.org/cgi/pt?id=umn.31951000948056v;view=1up;seq=5

History of Bookmarks (n.d). From World of bookmarks: web's largest information base on bookmarks. Retrieve on 15 November 2015 from http://www.miragebookmark.ch/wb_history.htm

סיפור כיסוי – סיפורן של כריכות הספרים

צוות הספריה שמח השנה לציין את שבוע הספר בתערוכה העוסקת בכריכות הספר המתורגם.
פוסט זה מביא הצצה לנושא התפתחות כריכות הספרים ומציג בקצרה סוגיות הקשורות בעיצובן.
התערוכה עצמה מוצגת בכניסה לספריה ובתוכה ואנחנו מזמינות את כולם לבוא ולהתרשם.

עיצוב כריכות ספרים – ההתחלה

באופן מסורתי כתבי יד היו נכרכים בקלף, אך בתחילת המאה ה- 19, כאשר ההשכלה והאוריינות מונגשים גם להמונים, מתפתח הייצור ההמוני של ספרים והמוציאים לאור עברו להשתמש בכריכות בד לספרים כפתרון זול וקל יותר. את העיצוב על כריכת הבד היו מטביעים באמצעות כבשני ברזל, וככל שטכנולוגיה זו התפתחה כך גם הרב גוניות בצבעים, בטיפוגרפיה ובאלמנטים העיצוביים ואף השימוש בציפויי זהב (Design for book covers, n.d).

covers_old1 covers_old2

 

 

 

 

 

 

 

בכדי לגן על כריכות הבד העדינות והיקרות נהגו להוסיף עליהם עטיפות רכות ופשוטות שנקראות book jackets. עטיפות אלו ושימושם היה פונקציונאלי בלבד' בכדי להגן על כריכת הבד הקשה, וכאשר היה מגיע הספר לחנות היו מורידים את עטיפת הנייר למשליכים אותה. לכן כיום ניתן למצוא מעט מאוד ספרים ישנים שהשתמרה גם עטיפת הנייר שלהם.

בשנות העשרים של המאה הקודמת התפתחה התפיסה של הספר כמותג. עיצוב הכריכה יכול לשמש לא רק בכדי לתפוס את עינו של הקורא אלא גם בכדי ליצור מותג של ספרים אשר מזוהים באופן מיידי על-ידי הקורא בזכות עיצוב הכריכה המוכר. בתקופה זו שבה מתחילה להתגבש התפיסה של כריכות ספרים מעוצבות פונים המו"לים לאמנים לעיצוב. האמנים העוסקים בכך מביאים ומיישמים טכניקות חדשניות ומודרניות מתחומי האמנות, הקולנוע והצילום בעיצוב הכריכות. החל משנת 1945 תחום העיצוב הגרפי פורץ את דרכו ואת מקומם של האמנים כמעצבי כריכות תופסים המעצבים הגראפיים שמטרתם למצוא את האיזון הנכון בין האמנות והמסחריות (Dyckhoff, 2011).

אחד מהמותגים הראשונים של ספרים היה Penguin Books אשר התחיל בשנת 1935 עם הרעיון להוציא לאור ספרים מוזלים בכריכה רכה אך מעוצבת באופן אמנותי כך שתהווה חלופה למהדורות היוקרתיות של הכריכה הקשה. עיצוב הכריכה נתפס על-ידי ההוצאה כקריטי ומהותי ומההתחלה הוגדרה תבנית מינימאליסטית ופשוטה המורכבת משלושה חלקים אופקיים, פונט פשוט מודרני וצבע הכריכה מסמל את הז'אנר הספרותי. לאורך שנים רבות הקפידו המעצבים השונים שעבדו בהוצאת Penguin Books לשמור על הקווים המנחים והקונספט של עיצוב הכריכה כפי שהוגדרו בראשית הדרך ורק מתחילת 1980 ניתן לראות שינויים משמעותיים במסורת העיצוב ותחילתה של דרך חדשה מבחינת עיצוב בכריכות של הוצאת Penguin Books.

כריכות הספרים המקוריות של הוצאת Penguin Books
כריכות הספרים המקוריות של הוצאת Penguin Books

 

רובינזון קרוזו – אותה גברת בשינוי אדרת

כריכה של אותו הספר משתנה אם יצא לאור על-ידי הוצאות או במהדורות שונות והצלחתו של הספר יכולה לעודד הוצאה מחודשת שלו בכריכה אשר מדגישה אספקטים פופולאריים ומוכרים שלו. היבט זה הינו מקובל במיוחד בקרב ספרים אשר זכו להפקה קולנועית מוצלחת, כאשר במהדורות שיצאו לאור לאחר הסרט יופיעו כוכבי הסרט או תמונות מסוימות מהסרט על כריכת הספר(Dyckhoff, 2011).

לפני מספר שנים יצאה מהדורה חדשה של הספר רוזינזון קרוזו במסגרת :  Penguin's Clothbound Classics series. מעצבת הכריכה הייתה Coralie Bickford-Smith אשר בחרה להשתמש בשפה עיצובית שונה לחלוטין ממה שאפיין עד כה את כריכות הספר. המעצבת רצתה ליצור משהו חדש וגם להתאים את הכריכה לקו העיצובי של סדרת הספרים, אשר על הכריכה של כל ספר מופיע באופן חזרתי דימוי ויזואלי אחד. לצורך כך בחרה המעצבת את הירח אשר מהיבט אחד מייצג את תחושת הבדידות והבידוד כאשר מסתכלים לשמים בלילה ומההיבט השני שלבי הירח השונים מייצגים את הזמן החולף.

כריכות בד מסדרת Penguin's Clothbound Classics
כריכות בד מסדרת Penguin's Clothbound Classics
כריכת הספר רובינזון קרוזו מסדרת Penguin's Clothbound Classics
כריכת הספר רובינזון קרוזו מסדרת Penguin's Clothbound Classics

 טרם בחירת העיצוב החדשני בחנה המעצבת יותר מ- 100 מהדורות מודפסות והבחינה שלאורך עשרות השנים שבהם הספר מודפס (מאז שנת 1719) נוצרו שני דימויים עיקריים לכריכת הספר: עקבות בחול או גבר על אי בודד. לטענת המעצבת, דימויים ויזואליים אלו הפכו להיות מילה נרדפת לשם הספר "רובינזון קרוזו" ובכך למעשה ניתן להגיד ששם הספר מופיע פעמיים על הכריכה – פעם אחת באופן מילולי ופעם אחת באופן ויזואלי.

כריכות שונות של הפר רובינזון קרוזו
כריכות שונות של הספר רובינזון קרוזו

תפקידי כריכת הספר

לכריכת הספר מחויבות כלפי המחבר, המוציא לאור והקורא, לצורך כך הינה ממלאת מספר תפקידים (Barthelmess, 2014).

לייחד ולמכור את הספר – כל ספר שיוצא לאור למעשה מתחרה על תשומת הלב של חנויות הספרים, הספרנים והקוראים. הכריכה צריכה לעודד מכירות של הספר בכך שהינה יוצרת לספר ייחודיות ומבליטה אותו משאר הספרים על המדף. ישנם עיצובי כריכה שהינם מאוד שונים ויוצאי דופן מהמקובל, אם בצבעים ואם בדימויים ועיצובם, ובכך יכולים למשוך את העין. אולם ישנן כריכות שמבוססות על תבנית עיצובית שחוזרת על עצמה בשינויים קלים של הצבע או הדימוי ואלו מקובלים מאוד בקרב סדרות ספרים או ספרים שונים של אותו המחבר. ספרים אלו אולי אינם שונים במיוחד האחד מהשני אך הם יוצרים קבוצה אחת בעלת ייחודיות עיצובית המבדילה אותם מהשאר.

הסדרה זמן לפילוסופיה בהוצאת נהר ספרים - אותה תבנית עיצובית רק בשינוי הדימוי הויזואלי על הכריכה
הסדרה זמן לפילוסופיה בהוצאת נהר ספרים – אותה תבנית עיצובית רק בשינוי הדימוי הויזואלי על הכריכה

 

 

 

סדרה בהוצאת תולעת ספרים - אותה תבנית עיצובים פשוטה רק בשינוי צבע
סדרה בהוצאת תולעת ספרים – אותה תבנית עיצובים פשוטה רק בשינוי צבע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כריכת הספר במעגלים אחרים: אאוטסיידרים נאיבים אוטודידקטים - בולט בייחודיותו הפונט של כותרת הספר וכן הרישום בזווית של 90 מעלות ולא בכתב ישר. עיצוב המתאים לקטלוג תערוכה המציגה יצירות של אמנים הפועלים מחוץ לממסד ולזרם האמנותי המרכזי
כריכת הספר במעגלים אחרים: אאוטסיידרים נאיבים אוטודידקטים – בולט בייחודיותו הפונט של כותרת הספר וכן הרישום בזווית של 90 מעלות ולא בכתב ישר. עיצוב המתאים לקטלוג תערוכה המציגה יצירות של אמנים הפועלים מחוץ לממסד ולזרם האמנותי המרכזי

לייצג את תוכן הספר – לטקסט ולדימוי הויזואלי המוצגים על הכריכה הקדמית של הספר היכולת ליצור רושם ראשוני ומיידי על הקורא. כריכה טובה יכולה להעביר מידע לגבי תוכן הספר ואופיו. הדימוי הויזואלי, בהתאם לעיצובו וסיגנונו, יכול בהתחלה למשוך את תשומת ליבו של הקורא ובהמשך לבסס בקרב הקורא מידע ראשוני לגבי הדמויות והעלילה ולהצביע על הרקע, הסביבה והאווירה המלווים את הנראטיב הסיפורי. לתפיסתם של מעצבי כריכות ספרים, הכריכה צריכה רק לרמוז על הסיפור ולא לחשוף פרטים רבים מדי או את הסיפור כולו. כריכה טובה של ספר עלילתי צריכה לקבוע את הלך הרוח של הקורא עוד לפני הדף הראשון ולהכין אותו לקראת חווית הקריאה הצפויה (Taute, 2013).

מבנה כריכת הספר

צד קדמי/אחורי – אלו הם החלקים בעלי השטח הגדול ביותר בכריכה ובהם יופיעו מירב הפרטים אודות הספר והעיצוב יתפוס חלק מרכזי. בצד הקדמי יופיע הדימוי הויזואלי שאמור למשוך את עינו של הקורא וכמובן כל פרטי הספר. הצד האחורי יוקדש בעיקר לתקציר הספר במטרה לעורר עניין בקרב הקורא.

צד הכריכה (השדרה) – צד זה הינו צר ומצומצם מבחינת שטח ולכן ניתן לכלול בו פרטים מועטים. אולם צד זה הינו חשוב ביותר מפני שזהו הצד הפונה והמוצג מהמדף אל הקורא. לכן בצד זה יופיעו הפרטים המזהים העיקריים של הספר: שם הספר, שם המחבר והמוציא לאור.

כנף קדמית/אחורית – בדרך-כלל ישמשו למידע נוסף ומורחב אודות הספר כולל המלצות וכן למידע ביוגרפי אדות המחבר

covers_layout

אולם לכל כלל ישנם היוצאים מהכלל ואולי כריכות הספרים היותר מעניינות מופיעות בספרים מתחום האמנות, אשר בהם האמנות עצמה מקבלת את קדמת הבמה.

covers_sketchbook

 

 

בצידו הקדמי של ספר הסקיצות הגדול של חגי מרום לא מופיעה כותרת הספר ולא המחבר, אלו מצויינים רק על שדרת הספר ונראים כאשר הספר על המדף.  הכריכה הקדמית כולה הוקדשה לדימוי ויזואלי אשר מייצגת את עיקר תוכן הספר – סקיצות.

 

 

קטלוג הדימויים המלא של טרטקובר מוקדש להצגת העבודות של טרטקובר והסברים אודותיהן. הכריכה הקדמית מציגה את מה שאין בתוכן הספר – פרטים אודות האמן והכריכה האחורית את תמונת האמן.

כריכה קדמית
כריכה קדמית
כריכה אחורית
כריכה אחורית

 

 

 

 

 

 

 

 

לספר הצילומים של האמן David LaChapelle יש שתי כריכות: הראשונה היא של מכסה הקופסא בתוכה נמצא הספר והשנייה של הספר עצמו. על מכסה הקופסא מופיעים שם הקטלוג ושם האמן מוצלבים יחדיו ומשולבים בצילום כך שלמעשה אין הפרדה בין שם האמן, כותרת הקטלוג והדימוי הויזואלי. כריכות הספר עצמו, גם הקדמית וגם האחורית, מציגות כל אחת צילום נוסף ובכך הינן בעצם חלק בלתי נפרד מהקטלוג.

מכסה הקופסא בתוכה נמצא הספר
מכסה הקופסא בתוכה נמצא הספר
covers_LaChapellebook
כריכת הספר הנמצא בקופסא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רשימת מקורות

Barthelmess, T. (2014). What makes a good book cover?. Horn Book Magazine, 90(2), 74-78.

Design for book covers and dust jackets (n.d). In A history of graphic design [weblog]. Retrieved from http://guity-novin.blogspot.co.il/2012/03/chapter-55-book-cover-and-book-jacket.html

Dyckhoff, T. (15 September 2011). They've got it covered. The Guardian. Retrieved from http://www.theguardian.com/books/2001/sep/15/historybooks.features

Taute, M. (2013). Cover stories. Print, 67(5), 44-53

 

 

גילנות (Ageism) – אפליה לעת זקנה

מהי גילנות (Ageism)?

בחברה ובתרבות שלנו קיים קטלוג כרונולוגי של הגיל, אשר על-פיו כל קטגוריה מספרית מציינת נקודת התפתחות ושינוי. קיטלוג זה מבוסס על תיאוריות פסיכולוגיות של התפתחות האדם שהגדירו קבוצות גיל שונות במהלך החיים כבעלות מאפיינים ותכונות ספציפיות. כתוצאה מכך חדל הגיל שלנו להיות מציין מספרי בלבד והינו אמצעי לתייג, למיין ולשייך אותנו לקטגוריה בעלת זהות חברתית-תרבותית מובהקת (חזן, 2006).

הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לַכֹּחַ, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לָשׁוּחַ, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם. (פרקי אבות, פרק ה, משנה כא)

לראשונה בשנת 1969 הופיע המושג "גילנות" (Ageism) במאמרו של רוברט בטלר "גיל-נות: צורה נוספת של צרות אופקים"[1], לטענת בטלר גילנות הינה אפליה על רקע גיל המבוססת על דעה קדומה של קבוצת גיל אחת נגד קבוצות גיל אחרות ובכך כל קבוצת גיל יכולה להיות מפלה ומופלה (קורן, 2013). עם השנים התחדדה הגדרה זו והתמקדה באפליה של קבוצת גיל מסוים – זקנים וקשישים. האפליה והקיפוח על רקע גיל, למרות קיומם הנרחב בספרות המקצועית, לא זוכים להתייחסות הראויה בתרבות הפופולארית ובשיח החברתי ולכן קשה למצוא התארגנויות ומחאות על בסיס גילי (חזן, 2006). במטרה להילחם באפליות כמו גזענות וסקסיזם יצאו אנשים בהמונים לרחובות והצליחו לעורר מודעות ומהפכות חברתיות-תרבותיות, אך הגילנות אינה זוכה לאותה התהודה. פאלמור מצא שהאפליה על רקע גיל הינה גדולה ורווחת בחברה המערבית, לא פחות מאשר זו על רקע גזע או מגדר ולטענתו הגילנות שונה באופן משמעותי מגזענות וסקסיזם בכך שכל אחד מאיתנו, בתקווה שיזכה לחיים ארוכים, עשוי להיות מושא לאפליה זו (palmore, 2004).

[1] Butler, R. N. (1969). Age-ism: Another form of bigotry. The gerontologist9(4 Part 1), 243-246.

ביטוייה והשפעותיה של הגילנות

הגילנות באה לידי ביטוי בכל מישור הקשור לחייו של האדם (אישי, ממסדי וחברתי) ומשפיעה על תהליך ההזדקנות בכך שהיא מפחיתה את המוטיבציה של אנשים זקנים להשקיע מאמץ בשימור בריאותם ופוגעת בתחושת המסוגלות העצמית שלהם (בודנר, 2011). גילוייה החיצוניים של הזיקנה (שיער שיבה, קמטים ועוד) מעוררים תגובה המותאמת לסטריאוטיפים התופסים את הזקן כבעל יכולות פיזיות וקוגניטיביות פחותות וכפועל יוצא מכך מושפעים התקשורת ומערכות היחסים הבין אישיות של הזקן עם האחרים. בנוסף הגילנות מוטמעת במדיניות ובדרכי הפעולה של מוסדות ובכך קיימת פגיעה הן בשירותים הניתנים לזקנים והן בזכויותיהם.

ageism3גילנות במערכת המשפט – הזדקנותה של החברה הישראלית דוחפת להתפתחותם של תחומים משפטיים אשר קודם לכן לא נדונו בבתי המשפט: דיני חוזים במערכות המוסדיות ובמסגרות הדיור המוגן לזקנים וקשישים, אפליה מטעמי גיל בעבודה, זכאות פנסיונית ועוד רבים נוספים. כיום ניתן למצוא ארגונים בודדים העוסקים בקידום והגנת זכויות הזקנים בישראל, אולם המערכת המשפטית ועורכי הדין העוסקים במלאכה טרם מצאו לנכון להתייחס לתחום המשפט והזיקנה כתחום חשוב ומרכזי (דורון, 2007).

ageism1גילנות במערכת הבריאות – זקנים הינם צרכנים מרכזיים של מגוון שירותי בריאות ולמרות מגמות ברורות וידועות של הזדקנות האוכלוסיה, מערכת הבריאות אינה מותאמת לצרכיהם. ועוד יותר מכך, נמצא שהזקנים הינם רוב מופלה במערכת הבריאות הן בכל שלבי הטיפול והן בכל מקצועות הטיפול והמינהל. הגילנות במערכת הבריאות אינה רק ממסדית אלא גם פרטנית כאשר תפיסתם הגילנית של אנשי מקצועות הרפואה משפיעה על אופי ואיכות הטיפול שהם נותנים לאוכלוסיה הזקנה. ביחס לצעירים, זקנים מקבלים פחות חלופות טיפוליות, התקשורת עם הרופאים הינה פחותה, הם מעורבים פחות בקבלת החלטות, אינם נכללים בניסויים קליניים ובאופן כללי זוכים ליחס פחות רגיש ומתחשב (אלון, גולנדר וכרמל, 2013).

ageism2גילנות בשוק העבודה – התפקיד התעסוקתי מקנה לאדם תגמולים חומריים, חברתיים ופסיכולוגיים ומהווה חלק ניכר ומשמעותי מחייו למשך שנים רבות וארוכות. המעורבות בשוק העבודה תורמת לאדם מבחינה כלכלית, מבחינת מעמדו במשפחה ובחברה ומבחינת תפיסת העצמי כבעל ערך. הגילנות בשוק העבודה מבוססת על הסטריאוטיפ השלילי של עובדים מזדקנים כבעל אי-יכולת להסתגל, לקבל שינויים, להתפתח, לרכוש מיומנויות וכישורים חדשים, ובעלי תפוקה ויעילות נמוכות (אלון ואחרים, 2013). וגם אם היה העובד המזדקן מוכשר וכשיר להעסקתו, הרי שמדינת ישראל קבעה בחוק גיל הפרישה (התשס"ד, 2004) שקיימת חובת פרישה בגיל 67 לנשים ולגברים כאחד. בהגיע העובד לגיל זה רשאי המעסיק להפסיק העסקה ואינו נדרש לתת סיבה והעובד אינו יכול לדרוש המשך העסקה. בכך קבעה מדינת ישראל את קריטריון הגיל כמדד יחיד להמשך העסקתו של העובד ואת הכוח להחליט נתנה בידי המעסיקים בלבד.

גילנות – לא לצעירים בלבד

אז מה קרה לדמותם של זקני וחכמי השבט שנתפסו כמנהיגים מכובדים בעלי הכוח והעוצמה בחברה? חזן (2003) טוען שתהליכים הקשורים לגלובליזציה, אורבניזציה והקיום בעידן הפוסט-מודרני הביאו לכך שהחברה כבר אינה מייחסת לזקניה את אותן התכונות כבעבר – בעלי החוכמה, הניסיון, שומרי הקשר עם העבר והמסורת ואוצרי הזיכרון החברתי. כיום בדמותו של הזקן מודגשים מאפיינים הקשורים להיבטים הפיזיים של הזיקנה כמו מחלות, תלות והזדקקות לאחר.

אולם הגילנות אינה נכסם של הצעירים בלבד ומחקרים רבים מצאו שקיימת גם גילנות בקרב אוכלוסיית הזקנים עצמם – "גילנות תוך דורית" או "גילנות עצמית". גילנות אצל צעירים נובעת מהתפתחות של מנגנון הגנה מפני חרדת המוות בעוד שאצל זקנים המקור טמון בהזדהות עם קבוצת הגיל הצעיר והתרחקות מקבוצת בני גילם. בודנר (2011) מציע מספר דרכי התמודדות עם תופעת הגילנות בקרב צעירים וזקנים. מפני שמקור הגילנות אצל הצעירים הינו הקשר שהם עושים בין מוות לזיקנה יש לשנות את היחס למושגים "מוות" ו- "גיל זיקנה" על-ידי חינוך והפעלת תוכניות המחברות בין ילדים וזקנים ויוצרות ומגבירות את ההתנסויות והסטריאוטיפים החיוביים כלפי אנשים זקנים. ביחס לגילנות אצל זקנים יש לשנות את תפיסתם כלפי המעמד החברתי של אנשים זקנים וזאת באמצעות תוכניות שיכינו אנשים בגיל מבוגר לקראת תקופת חייהם בגיל הזיקנה וכן לעודד ולהגביר את הייצוג החיובי של הזקן במדיה.

נושא הגילנות זוכה להתייחסות הולכת וגוברת מדיסציפלינות מגוונות, ולכן לא פלא שבתהליך כתיבת פוסט זה נתקלתי בפרסומים רבים ומרתקים. לצערי לא יכולתי להביא את כולם בפוסט זה ונושאים כמו גילנות בין כותלי בית הסוהר, גילנות בקרב קהילת הלהט"ב ובחינת היבטים חיוביים של גילנות, כל אלו נשארו על רצפת חדר העריכה. אני מקווה שיהיה בכוחה של התעוררות אקדמית-מחקרית זו להביא לשינוי והשפעה על החברה והתרבות שלנו.

רשימת מקורות

אלון, ש', גולנדר, ח' וכרמל, ש' (2013). השלכות הגילנות על הפרט המזדקן בזירה החברתית, הבריאותות והתעזוקתית. בתוך י' דורון (עורך), גילנות בחברה הישראלית: הבניה חברתית של הזקנה בישראל (עמ' 67-93). ירושלים: מכון ון ליר.

בודנר, א' (2011). מקורות הגילנות בקרב זקנים וצעירים. גרונטולוגיה, לח (2/3), 19-40.

דורון, י' (2007). כשהמשפט מגלה את הזיקנה. בדלתיים פתוחות: עיתון לשכת עורכי הדין – מחוז חיפה, 21, 26-27. אוחזר מתוך http://www.israelbar.org.il/uploadfiles/doors%2021.pdf

חזן, ח' (2003). אנתרופולוגיה של הזקנה. בתוך א' רוזין (עורך), הזדקנות וזיקנה בישראל (עמ' 575-614). ירושלים: אשל – האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.

חזן, ח' (2006). גיל. בתוך א' רם ונ' ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון (עמ' 82-89). באר שבע: הוצאת ספרים של אוניברסיטת באר שבע.

קורן, ח' (2013). גילנות מהי? הבניית המושג והגדרתו. בתוך י' דורון (עורך), גילנות בחברה הישראלית: הבניה חברתית של הזקנה בישראל (עמ' 28-51). ירושלים: מכון ון ליר.

Palmore, E. B. (2004). Research note: ageism in Canada and the United States. Journal of Cross-Cultural Gerontology, 19, 41-46.

 

אמנות רחוב – רק תרימו את הראש ותסתכלו סביב

cube2
בטונדת קוביה הונגרית בתחנת הרכבת הקלה בירושלים

תחנות הרכבת הקלה בירושלים "עוטרו" בשבוע שעבר בקוביות בטון המוכרות לנו בכינוי –בטונדות. בעקבות פיגועי הדריסה שהתרחשו בשבועות האחרונים החליטה משטרת ישראל להציב בטונדות אלו כמצעי מיגון לנוסעים מצד אחד וכאמצעי הרתעה למפגעים מהצד השני. אולם פוסט זה אין עניינו בהיבט הביטחוני של הבטונדות אלה בהיבט האמנותי. ביזמת בית הספר לציור ולפיסול – "הקוביה – לימודי אמנות בירושלים" נשלחו הסטודנטים להפוך את אותן יציקות בטון אפורות ליצירות אמנות המעשירות את המרחב הציבורי.

אירוע זה התחבר לי באופן מיידי לאירוע חגיגות 25 שנה לנפילת חומת ברלין שהתרחש בשבוע שעבר.  ב- 13 באוגוסט 1961 החל המשטר המזרח גרמני, בתמיכת המשטר הסובייטי, בהקמת גדר שתהווה חיץ עם השטחים שנמצאו בחסות בעלות הברית. לאורך שנים בוצעו פעולות של חיזוק ושיפור החומה כולל הקמת מתקני שמירה ומחסומים עד להשלמת 155 קילומטרים של ביצורים שהביאו לפיצול מוחלט של העיר ברלין. חומת ברלין הפכה לסמל של המלחמה הקרה, כאשר מצידה האחד המשטר הסובייטי ומצידה השני המשטר המערבי-דמוקרטי. אולם פוסט זה אין עניינו בהיבטים המדיניים-פוליטיים של חומת ברלין אלה בהיבט האמנותי.

חומת ברלין לפני נפילתה
חומת ברלין לפני נפילתה

בצד המזרח גרמני נאסר על האזרחים להתקרב לחומה ובוודאי שלא לצייר עליה ולכל שנות קיומה היא נותרה עירומה ואפורה ובכך ייצגה את המשטר הסובייטי המדכא. לעומת זאת, בצד המערבי לוחות הבטון המזוין הענקיים הפכו לקנבס אידיאלי לביטוי עבור פעילים ואמנים במערב ברלין. כל אדם באשר הוא יכול היה להגיע לחומה ולהשאיר עליה את חותמו ובמשך תקופה של כשלושים שנה היא הפכה לאוסף עצום של אמנות רחוב, ציורי קיר וגרפיטי. הדימויים והכיתובים הצבעוניים שכיסו לחלוטין את צידה המערבי של החומה ייצגו את החופש והפתיחות של החברה המערבית.

הגרפיטי בתחילת דרכו אפיין את הפעילות ואמצעי הביטוי של תנועות פוליטיות וכנופיות רחוב, אך עם הזמן ניתן לראות את התפתחות מדיום זה לכדי תנועה אמנותית בעלת שפה, כלים ושיטות המקובלים בקרב קהילת היוצרים. אמנות הרחוב הינה התפתחות מודרנית יותר של הגרפיטי והיא מביאה עימה ביטוי אישי וצורות אמנותיות יותר מורכבות. כוחם וייחודם של הגרפיטי ואמנות הרחוב על האמנות הממוסדת טמון בהימצאותם מחוץ לפתח דלת ביתנו ולא בגלריות ובמוזיאונים. אמנות זו צובעת את המרחב הציבורי בו אנו עוברים כל יום ומבקשת להציב בפנינו הצהרות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות (כהן, 2011).

קיוסק הבימה, שדרות בן ציון ת"א, 1991
קיוסק הבימה, שדרות בן ציון ת"א, 1991

לקראת שנות השבעים החלו להופיע בארץ יותר ויותר כתובות גרפיטי אך אלו היו בעיקר כתובות פוליטיות ללא כל ההתפתחות האמנותית והמורכבות של הגרפיטי שכיסה את ערי ארה"ב וחומת ברלין. השינוי החל בשנות השמונים עם הצייר והאמן רמי מאירי ועבודותיו בתל-אביב. מאירי ביקש לכסות את הבטון הגלוי והמכוער של תל-אביב וזאת תוך התחשבות בסביבה, באופי השכונה ובטופוגרפיה. היצירות של מאירי ואחרים כמותו נחשבות כציורי רחוב ולא כאמנות רחוב. ציורי הרחוב הם עבודות מוזמנות אם על-ידי גורמים פרטיים או ציבוריים ולכן גם ניתן למצוא עליהם את חתימת האמן באופן גלוי וברור (לניר, 1991).

מתחילת שנות ה- 2000 ניתן לראות התעוררות של פעילות אמנות רחוב בתל-אביב. קירות בתים נטושים, חומות ופינות רחוב מתמלאים בגרפיטי ואמנות רחוב במגוון רחב. ניתן לראות סיסמאות פשוטות, כתובות מורכבות, קומפוזיציות מחושבות, חלקם שחור לבן וחלקם צבעוניות. גם השיטות והכלים בהם משתמשים אמני הרחוב התפתחו: תיוג, גרפיטי, סטנסיל והדבקות. ביסודה של אמנות הרחוב נמצאים החתרנות, ההתרסה והביקורת ואמני הרחוב שפעילותם נחשבת בלתי חוקית פועלים בחשכת הלילה ובחטף (לניר, 1991). בשנים האחרונות החלה הכרה של עולם האמנות המוסדי באמנות הרחוב וניתן לראות יותר ויותר מוזיאונים המציגים תערוכות של אמנות רחוב. אמנות הרחוב הינה "אמנות ציבורית" היא עוסקת בהצבת אובייקטים אומנותיים במרחב הציבורי והיא בהכרח אמנות תלוית מקום. מצב חדש זה מעורר שאלות וסוגיות רבות כמו האם ניתן לצרוך אמנות רחוב מחוץ להקשרה הטבעי? ומה קורה לאמנות הרחוב כאשר היא נכנסת למבנה וחלל הנשלטים על-ידי  אוצר? (גת, 2008).

בנקודה זו רציתי להכניס תמונה של אמנות רחוב אבל תמונה אחת לא יכולה למצות את הנושא ולכן פוסט זה קורא לכם לבוא לספריה ולעיין בספרים בנושא או פשוט להרים את הראש ולהביט סביב.

רשימת מקורות
גת. א' (2008). על רחוב כגלריה וגלריה כרחוב. טרמינל: כתב עת לאמנות המאה ה-21, 35, 18-21.
כהן, ת' (2011). הרחוב כמוזיאון חברתי. בתוך ח' מרום, מחתרת הגרפיטי של תל-אביב (עמ' 16). תל-אביב: חלפי.
לניר, ט' (1991). אמנות רחוב בישראל. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות.