כשאי טי פגש את מיכלאנג'לו – תערוכה

היכן יתרחש מפגש בין ישויות רחוקות במרחב ובזמן אם לא על גבי כרזת פירסום למוצר או לסרט? כך קרה לדימוי המפורסם של שתי הידיים  המושטות אחת אל השניה, נוגעות-לא נוגעות, האחת מאצילה על האחרת משהו אלוהי,  נשגב, מפיח חיים בנזר הבריאה. הדימוי שמקורו ביצירה 'בריאת האדם'  של מיכלאנג'לו הפך לאחד הדימויים המצוטטים ביותר בתולדות הפירסום ומופיע באין ספור פרסומות  בהן הכרזה לסרט אי. טי.-חבר מכוכב אחר.

מיכלאנג'לו בריאת האדם- פרט

מיכלאנג'לו בונרוטי, בריאת האדם, פרט, 1508-1512, פרסקו.

כרזת הסרט אי. טי.

כרזת הסרט אי. טי. – חבר מכוכב אחר, 1982

כך קרה שמיכלאנג'לו ואי טי נפגשו על גבי כרזה לסרט והדימוי נוכח בפרסומות באופנים שונים ורבים המזכירים את המקור. להלן רק קומץ זעיר מהן:

פרסומת לאתר עיצוב פנים

פרסומת לאתר עיצוב פנים

 פרסומת למצלמה

פרסומת למצלמה

פרסומת לנוקיה

פרסומת לנוקיה

בתערוכה שפתחנו במכללה בספטמבר השנה  אנו מביאות פרסומות מול יצירות המקור מהן הושפעו מעצביהן. כאן בבלוג  נרחיב את היריעה ונדון בדוגמאות נוספות על אלה המוצגות על הקיר.

תחילה סיפור קטן. לפני מספר חודשים הגיע לידינו אוסף מרתק של פרסומות שעוצבו בהשראת יצירות אמנות. האוסף נוצר בהתמדה של שנים על ידי אמנית בשם דרורה ויצמן שלא פסחה על אף עיתון כדי לצוד כל פרסומת שהיה בה רמז כלשהו לאמנות. אוסף הפרסומות כולל בעיקר כאלה שנוצרו בישראל החל משנות השמונים עד ימינו. החלטנו לקחת חלק מן האוסף ולהציג אותו יחד עם יצירות המקור ואנו מזמינים אתכם להגיע למכללה לצפות בהם.  הפוסט הזה מציג מספר סוגיות העולות מן התערוכה ומעניק לה רובד נוסף.

מה הסיבות לכך שרעיונאים פונים אל האמנות  בבואם לפרסם מוצר?  אמיר חצרוני עונה על שאלה זו במאמרו :

Hetsroni, A. (2005). The Presentation and Reconstruction of Art in Advertising: A Content Analysis, A Survey of Creatives and a General Public Survey. Visual Arts Research, 38-56

 מוצר המפורסם דרך אמנות משדר איכות וייחוד לעומת מוצרים אחרים. הדבר מרמז על כך שהוא נדיר וכי הוא מיוצר במלאי מוגבל בלבד ומי שיודע להעריך איכות ימהר וירכוש אותו  פן יאזל ועל כן ברור מאליו כי אין כאן מבצעים והוזלות.  השימוש ביצירת אמנות עשוי להחניף  לצרכן  כבעל סטטוס חברתי גבוה, מבין ענין ובעל טעם משובח.  מוניטין  היצירה יאציל על המוצר המפורסם, ישדר אמינות ויופי תחת קורת גג אחת.

בדוגמה הבאה מפורסמת בירה הולנדית באמצעות יצירה של ואן גוך.  ליתר דיוק באמצעות מרקם הציור והצבע האופייניים לאמן. אין אנו יודעים באיזו יצירה מדובר אך די למבין ענין לראות  כי בואן גוך עסקינן ומי שמזהה אותו  ידע גם ידע כי  מדובר בבירה איכותית השווה באיכותה ליצירת אמנות משובחת.

פרסומת לבירה הולנדית

דוגמת הבירה ההולנדית מעלה את השאלה מה קורה כאשר הצרכן לא מכיר את היצירה?  האם  הפרסומת מחטיאה אז את מטרתה? אביבית אגם דאלי סבורה  במאמרה:

אגם-דאלי, א' (2005). הקשר התצוגה: אמנות פרסומת – פרסומת אמנות. תו +: מוסיקה, אמניות, חברה, 5, 32-37.

 כי אין זה משנה אם הצופה מכיר את היצירה המקורית אם לאו.  הפרסומת עשויה להיות נאה ומושכת גם למי שאינו מבין את המסר, אולם "תדבר" אל מי שמכיר את מקור הציטוט בצורה נכונה ומדויקת יותר.  לעיתים  יש פרסומות המיועדות  מראש לקהל מפולח היטב, ליודעי ח"ן,  לקהל שעצם פיענוח הפרסומת  מעביר אליו ישירות את המסר. כך היא הפרסומת הבאה למתחם מגורים יוקרתי בתל אביב:

פרסום מגדלי מגורים יוקרתיים

תשאלו מה הקשר בין שפתונים לבין מתחם המגורים  היוקרתי בתל אביב?  מדוע הם מוצגים בגובה אדיר  כמו מגדלי המגורים עצמם?  יתכן שהמפרסם מכיר את יצירתו של אולדנבורג ליפסטיק על זחל,  1969-74 והתכוון לרמוז על יוקרה, ייחוד, קרבה נוחה למרכזי קניות (שפתון…) וייתכן מאד שהוא סומך במידה מסוימת על  כך שהקהל הפוטנציאלי מבין באמנות קצת יותר מן הממוצע ויש לו אמצעים לרכוש יוקרה ונוחיות. השימוש באמן מודרני מוכר לפלח מסוים של האוכלוסיה הופך את הפרסומת כמיועדת לשוחרי אמנות ותרבות.

קלאס אולדנבורג, ליפסטיק על זחל,  1969-74, , ברזל, אלומיניום, יציקת פוליאוריטן.

עיון בפרסומות המשתמשות ביצירות אמנות מגלה כי הפירסומאים נוקטים בדרכים שונות. יש מי שמשתמשים ביצירה כמו שהיא ללא מניפולציה,  כמו בפרסומת לשעון עם נפוליאון החוצה את האלפים או כמו ב'הנשיקה' של ברנקוזי.

הפרסומת לשעון עושה שימוש ביצירה של דויד כדי לומר שנפוליאון היה לקוח נאמן של החברה כאדם בעל נחישות להנהיג ולכבוש..

 

'הנשיקה' של ברנקוזי מובאת כמו שהיא בהתאמה לרעיון של חיבור, הפיכה  לגוף אחד.

לעיתים ישתמשו באותו חלק מן היצירה המשרת את המסר גם אם הדבר אינו קשור לרעיון המקורי של היצירה. ראו למשל את הולדת ונוס של בוטיצ'לי כפרסומת לאגודה למלחמה בסרטן. בפרסומת, ונוס הוצאה מהסצינה המתארת את לידתה מן הים  ונותרה רק דמות  עצובה, עתירת שיער בהיר המכסה בביישנות את איזור החזה.  במה מקדמת הדמות את המאבק למען המודעות למחלה? יתכן שהמפרסם חיפש ביטוי חזותי מעודן וקל לעיכול כדי למקד את תשומת הלב במחלה הקשה שהחשיפה אליה מעוררת התנגדות.

בוטיצ'לי, סנדרו, הולדת וונוס,  1486, טמפרה על עץ.

כרזה להעלאת המודעות לסרטן השד

אין ספק שפרסומות מסוימות דורשות מן הצופה ידע נרחב בתולדות האמנות, בהיסטוריה ובמה שקורה בפוליטיקה בת זמננו.  בואו ונביט בפרסומת לשידורי הבחירות של רשת ב':

פרסומת לרשת ב'

כדי להנות מהפרסומת המתוחכמת הנ"ל  אנו צריכים להכיר את הציור האיקוני של ז'אן לואי דויד 'מות מארה'  משנת 1793, בו מתאר דויד את הרגע לאחר הרצח של ידידו המהפכן הצרפתי מארה.

דויד, ז'אק- לואי, מות מארה, 1793 שמן על בד

אנו צריכים גם להכיר את תנוחת  המוות של מארה  המזכירה במשהו את תנוחת ישו בזרועות אימו לאחר הורדתו מן הצלב (פייטה), ואז להבין את הציניות שבהצבת אחמדיניג'אד  בתנוחה המיוחסת לקדושה והקרבה  בעודו מאזין לרשת ב'. יש כאן פרסומת מתוחכמת בלבוש קריקטורה  הנטועה בתוך היטב באמנות ובאקטואליה של זמנה.

פרסומות רבות נשענות על יצירות אמנות פחות ידועות לציבור הרחב.  כך הן קבוצת פרסומות בהן מופיעים גברים עירוניים, בדרך כלל עובדי משרדים בכרך, גברים מטופחים ומעודכני הופעה. הם מוצגים בתנוחות משונות ולא טבעיות, מרחפים כמעט מעל פני הקרקע:

פרסומת לביגוד

פרסומת לאופנת גברים

פרסומת לנוקיה

פרסומת לנוקיה

פרסומת לאפטר שייב

פרסומת לאפטר שייב

פרסומת לציוד משרדי

פרסומת לציוד משרדי

ההשראה להצבת הדמויות בפרסומות הגיעה מסידרת עבודות פחם שחור עצומות מימדים של רוברט לונגו  מסוף שנות השבעים במאה ה-20.

לונגו, רוברט, 1980, Men in the Cities, פחם וגראפיט על נייר.

לציורים אלה קדמה סידרת צילומים בהם צילם את חבריו מקפצים  אל על מתוך כוונה לתפוס שברי שניות שלא נתפסות בעין רגילה ולאחר מכן צייר את דמויותיהם בפחם שחור על רקע לבן . לונגו התרשם מצילומי מלחמה בהם רואים חיילים נהרגים מפגיעת כדור ולכן הדמויות נראות מרחפות כביכול בתנועות לא טבעיות. סדרה זו זלגה אל פרסומות רבות מאותה תקופה.

במספר פרסומות אנו נתקלים במה שנראה כחוסר הידע של המפרסם דווקא. אגם-דאלי מצינת כי לעיתים אין קשר בין תוכן הפרסום לבין יצירת האמנות המצוטטת בו עד כדי שימוש מוטעה לחלוטין שמעוות את המסר. דוגמה בולטת נראית בפרסומות ל"מלחמה בצלוליט" בהן הוצגו דמויות נשים שופעות ומלאות  שצוירו על ידי גדולי האמנים,  במקרה זה פרי מכחולו של רובנס. רובנס צייר את הגוף הנשי השופע כמושא להערצה וכמודל לשלמות ויופי.  שלוש הגרציות המצוירות על ידו מסמלות שמחה, עליצות וזוהר. סביר להניח שלו ידע המפרסם את יחסו של רובנס לגוף הנשי לא היה משתמש בו כדי  לתאר משהו  שדורש "תיקון".

פרסומות לקרם להורדת צלוליט

 דוגמה  אחרונה ומענינית עושה שימוש במונח מתחום האמנות ולא ביצירה מסוימת.  לורסצ'ה יש בושם בשם ואניטאס.  הואניטאס הוא ז'אנר של ציורי טבע דומם המסמלים את נוכחותו של המוות באמצעות פרחים ופירות בשיא בשלותם עם תחילת סימני הריקבון בהם. בצורתם הישירה יותר יתארו גולגלות, שעוני חול ובעלי חיים שניצודו.

פרסומת לואניטאס של ורסצ'ה

המשמעות התנכית לואניטאס מקבילה גם ל: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (מגילת קהלת א', ב) כלומר אזהרה לא להתעסק בתפל (הנאות החיים) כי המוות ממתין והחיים קצרים.  הבושם נקרא אמנם בשם הנקשר אל חלוף החיים, אך נראה שהמפרסם מכיר את המשמעות המושג ומציע את הבושם  כאמצעי להתמודד עם איום הכיליון במקום להכנע לו. וזאת פרסומת לאותו בושם עם רמז ברור למוות: "לפני "  ו"אחרי", והנה  דווקא "אחרי" לבקבוק יש חיים חדשים….

בתערוכה במכללה תמצאו דוגמאות רבות נוספות על אלה שהצגנו כאן ואתם מוזמנים לבוא ולצפות.

תודתנו נתונה לגברת דרורה ויצמן על העיון באוסף הפרסומות.

מודעות פרסומת

אמנות רחוב – רק תרימו את הראש ותסתכלו סביב

cube2

בטונדת קוביה הונגרית בתחנת הרכבת הקלה בירושלים

תחנות הרכבת הקלה בירושלים "עוטרו" בשבוע שעבר בקוביות בטון המוכרות לנו בכינוי –בטונדות. בעקבות פיגועי הדריסה שהתרחשו בשבועות האחרונים החליטה משטרת ישראל להציב בטונדות אלו כמצעי מיגון לנוסעים מצד אחד וכאמצעי הרתעה למפגעים מהצד השני. אולם פוסט זה אין עניינו בהיבט הביטחוני של הבטונדות אלה בהיבט האמנותי. ביזמת בית הספר לציור ולפיסול – "הקוביה – לימודי אמנות בירושלים" נשלחו הסטודנטים להפוך את אותן יציקות בטון אפורות ליצירות אמנות המעשירות את המרחב הציבורי.

אירוע זה התחבר לי באופן מיידי לאירוע חגיגות 25 שנה לנפילת חומת ברלין שהתרחש בשבוע שעבר.  ב- 13 באוגוסט 1961 החל המשטר המזרח גרמני, בתמיכת המשטר הסובייטי, בהקמת גדר שתהווה חיץ עם השטחים שנמצאו בחסות בעלות הברית. לאורך שנים בוצעו פעולות של חיזוק ושיפור החומה כולל הקמת מתקני שמירה ומחסומים עד להשלמת 155 קילומטרים של ביצורים שהביאו לפיצול מוחלט של העיר ברלין. חומת ברלין הפכה לסמל של המלחמה הקרה, כאשר מצידה האחד המשטר הסובייטי ומצידה השני המשטר המערבי-דמוקרטי. אולם פוסט זה אין עניינו בהיבטים המדיניים-פוליטיים של חומת ברלין אלה בהיבט האמנותי.

חומת ברלין לפני נפילתה

חומת ברלין לפני נפילתה

בצד המזרח גרמני נאסר על האזרחים להתקרב לחומה ובוודאי שלא לצייר עליה ולכל שנות קיומה היא נותרה עירומה ואפורה ובכך ייצגה את המשטר הסובייטי המדכא. לעומת זאת, בצד המערבי לוחות הבטון המזוין הענקיים הפכו לקנבס אידיאלי לביטוי עבור פעילים ואמנים במערב ברלין. כל אדם באשר הוא יכול היה להגיע לחומה ולהשאיר עליה את חותמו ובמשך תקופה של כשלושים שנה היא הפכה לאוסף עצום של אמנות רחוב, ציורי קיר וגרפיטי. הדימויים והכיתובים הצבעוניים שכיסו לחלוטין את צידה המערבי של החומה ייצגו את החופש והפתיחות של החברה המערבית.

הגרפיטי בתחילת דרכו אפיין את הפעילות ואמצעי הביטוי של תנועות פוליטיות וכנופיות רחוב, אך עם הזמן ניתן לראות את התפתחות מדיום זה לכדי תנועה אמנותית בעלת שפה, כלים ושיטות המקובלים בקרב קהילת היוצרים. אמנות הרחוב הינה התפתחות מודרנית יותר של הגרפיטי והיא מביאה עימה ביטוי אישי וצורות אמנותיות יותר מורכבות. כוחם וייחודם של הגרפיטי ואמנות הרחוב על האמנות הממוסדת טמון בהימצאותם מחוץ לפתח דלת ביתנו ולא בגלריות ובמוזיאונים. אמנות זו צובעת את המרחב הציבורי בו אנו עוברים כל יום ומבקשת להציב בפנינו הצהרות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות (כהן, 2011).

קיוסק הבימה, שדרות בן ציון ת"א, 1991

קיוסק הבימה, שדרות בן ציון ת"א, 1991

לקראת שנות השבעים החלו להופיע בארץ יותר ויותר כתובות גרפיטי אך אלו היו בעיקר כתובות פוליטיות ללא כל ההתפתחות האמנותית והמורכבות של הגרפיטי שכיסה את ערי ארה"ב וחומת ברלין. השינוי החל בשנות השמונים עם הצייר והאמן רמי מאירי ועבודותיו בתל-אביב. מאירי ביקש לכסות את הבטון הגלוי והמכוער של תל-אביב וזאת תוך התחשבות בסביבה, באופי השכונה ובטופוגרפיה. היצירות של מאירי ואחרים כמותו נחשבות כציורי רחוב ולא כאמנות רחוב. ציורי הרחוב הם עבודות מוזמנות אם על-ידי גורמים פרטיים או ציבוריים ולכן גם ניתן למצוא עליהם את חתימת האמן באופן גלוי וברור (לניר, 1991).

מתחילת שנות ה- 2000 ניתן לראות התעוררות של פעילות אמנות רחוב בתל-אביב. קירות בתים נטושים, חומות ופינות רחוב מתמלאים בגרפיטי ואמנות רחוב במגוון רחב. ניתן לראות סיסמאות פשוטות, כתובות מורכבות, קומפוזיציות מחושבות, חלקם שחור לבן וחלקם צבעוניות. גם השיטות והכלים בהם משתמשים אמני הרחוב התפתחו: תיוג, גרפיטי, סטנסיל והדבקות. ביסודה של אמנות הרחוב נמצאים החתרנות, ההתרסה והביקורת ואמני הרחוב שפעילותם נחשבת בלתי חוקית פועלים בחשכת הלילה ובחטף (לניר, 1991). בשנים האחרונות החלה הכרה של עולם האמנות המוסדי באמנות הרחוב וניתן לראות יותר ויותר מוזיאונים המציגים תערוכות של אמנות רחוב. אמנות הרחוב הינה "אמנות ציבורית" היא עוסקת בהצבת אובייקטים אומנותיים במרחב הציבורי והיא בהכרח אמנות תלוית מקום. מצב חדש זה מעורר שאלות וסוגיות רבות כמו האם ניתן לצרוך אמנות רחוב מחוץ להקשרה הטבעי? ומה קורה לאמנות הרחוב כאשר היא נכנסת למבנה וחלל הנשלטים על-ידי  אוצר? (גת, 2008).

בנקודה זו רציתי להכניס תמונה של אמנות רחוב אבל תמונה אחת לא יכולה למצות את הנושא ולכן פוסט זה קורא לכם לבוא לספריה ולעיין בספרים בנושא או פשוט להרים את הראש ולהביט סביב.

רשימת מקורות
גת. א' (2008). על רחוב כגלריה וגלריה כרחוב. טרמינל: כתב עת לאמנות המאה ה-21, 35, 18-21.
כהן, ת' (2011). הרחוב כמוזיאון חברתי. בתוך ח' מרום, מחתרת הגרפיטי של תל-אביב (עמ' 16). תל-אביב: חלפי.
לניר, ט' (1991). אמנות רחוב בישראל. תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות.

flash-mob פלש מוב

פלש מוב -Flash Mob

ראשית מתנצלת מראש, אני ודאי לא מחדשת דבר לכל מטפלי התנועה.

חשבתי שדווקא בימים אלו לאחר שכולנו  שרינו בעל כורחנו במציאות שניתקה אותנו מהשגרה, יהיה נחמד לראות נתק משיגרה דווקא חיובי ומעורר. כפי שנעשה בספריית מכללת כינרת.

הפלש מוב הוא יוזמה של מספר שחקנים / רקדנים ליצור התרחשות מפתיעה בין קהל (רצוי קהל גדול ובחלל גדול) ולשתף אותו במופע.

הפלש מוב ראשיתו בשנת 2003 קרוב משפחה של הפרפורמנס וההפנינג שראשיתם בשנות ה-60. הסחף של הפלש מוב את ההמון נותן תחושה של נס או התרחשות לא טבעית. כמו בשיטפון במדבר מתחיל הריקוד בטפטוף של מספר אנשים מצומצם שמגיע לשיאו בנחשול  משתתפים פעילים שהיו עד לרגע קודם לכן צופים פסיביים.

אמצעי זה נעשה לעיתים למטרות שיווקיות, ולפעמים למטרת ביטוי אמנותי.

אין זה מקרה שהפלש מוב צמח דווקא בעידן של רשתות חברתיות ותפיסת חוכמת ההמונים: מ"חוכמת ההמונים" ל"הופעת ההמונים". בדומה לשיתוף  בבלוג או בפייסבוק, כך הפלש מוב מזמין את ההמון ליטול חלק בהופעה חיה ברחוב או באתר אחר. הפלש מוב ממחיש את הרעיון שהיחיד אמנם טיפה בין ההמון, אבל ביכולתו כיום יותר מתמיד לחולל שינוי.

כוחו של הפלש מוב ביצירת גיבוש, אחווה ונתק לרגע ממציאות שחוקה, משמימה או כואבת. קשה מאד להישאר אדיש אליו, אולי בזכות היצירה המשותפת, חוט הרקמה האנושית שמחבר אנשים גם אם לרגע קצר.

דבר נוסף מפתיע הוא החזרה לשגרה במהירות הבזק, כאילו לא ארע דבר. כפי שמסתיים הפלש מוב בספריית מכללת כנרת.

על עיון נוסף בהופעות Flash mob ראה בויקיפדיה.

רישמו לפניכם את השם ליו שיאודונג (Liu Xiaodong)

 ציוריו של ליו שיאודונג (Liu Xiaodong),  מציירי השמן הבולטים ביותר בסצינת האמנות העכשווית בסין , גרמו לי התפעלות יוצאת דופן. אני רוצה לשתף אתכם  בחוויה שהיתה לי השבוע כאשר קראתי את המאמר:  “Aftershock” מאת Eugene Wang ב- February 2012 Artforum עמודים 204 -211.

שיאודונג בטיבט

שיאודונג בטיבט

לסיפור הזה צריך להוסיף תזכורת כי בשנת  2007 כבר הוצגה עבודה שלו במוזיאון ישראל במסגרת  "תוצרת סין". באתר התערוכה מצוין כי האמנות הסינית העכשווית עוברת  תהליך של פריצה החוצה ועולם האמנות מגלה בה עניין רב.  יחד עם אימוץ טכניקות ופרקטיקות עכשוויות , העבודות מהדהדות לעיתים את המסורת עתיקת היומין של סין המפוארת.

פרויקט של שיאודונג שבוצע בשנים האחרונות עורר ענין רב ביותר. שני אסונות  שקרו בסין בשנים האחרונות "ניקרו" בדרכו של שיאודונג והפכו לנושאי שתי עבודות של שיאודונג עצומות מימדיםהמתארות נוף ודמויות בקנה מידה זהה לגודלו של הצופה.

הפרויקט המדובר  מייצג את דרך עבודתו של שיאודונג בשנים האחרונות כאשר הוא מצייר בשיטת  ה"En plein air " ( להלן הסבר על השיטה ששוכללה עם המצאת צבעי השמן בשפופרות בשנות ה-70 במאה ה-19),  כלומר מצייר באויר הפתוח בנוף הנבחר להיות נושא הציור ולא בין קירות הסטודיו.

אחד האסונות שקרו הוא אסון אקולוגי מעשה אדם  עקב זיהום תעשייתי של  אגם טייהו (Taihu) על ידי שפכי  אצות ירוקות-כחולות  והשני הוא רעידת האדמה ב-2008 שגרמה להרס עצום בחבל סיצואן (Sichuan) עם אבידות של עשרות אלפי אנשים.

שנתיים אחרי רעידת האדמה התייצב שיאודונג במקום האסון עם קנווס ענק  מול נוף של חורבות בתים וערמות זבל והחל לעבוד.  במקביל דאג לתעד את הפרויקט על ידי צלמי וידיאו שליוו אותו במהלך העבודה. הנערות העומדות מולו הינן סטודנטיות שנשכרו  כדי לשמש מודל ואינן בנות המקום. לאמן היתה מהן רק דרישה אחת והיא להגיע בלבוש הרגיל והיומיומי שלהן. לאחר עבודה של חודש ימים הושלם הציור והוא נקרא "  Out of Beichuan".

2010- Getting out of Beichuan

2010- Getting out of Beichuan

עבודתו השניה שאני מציינת כאן נקראת "Out of Taihu"  ובה נראית קבוצת נערים בסירה קטנה ללא משוטים, צפה על פני המים הירוקים המזוהמים של האגם המזוהם. למרות הציפייה שישתמש לצורך הציור באנשי המקום הוא בחר שוב לשכור את שירותיהם של ניצבים  והפעם דוקא של להקת זמרי אופרה צעירים..

2010 ,Out of Taihu

"2010 ,Out of Taihu

שתי העבודות, האחת עם נערות והשניה עם נערים מהוות צמד שמהדהד פיתגם סיני עתיק  על התמודדות מול אסונות טבע ואסונות מעשה אדם. על פי הפתגם  הדרך להתמודד איתן היא  על ידי תהלוכה של "נערים מוזהבים ונערות איזמרגד " (במשמעות בתולין) שיקלו על סבלם של הקורבנות.  הנערים והנערות בציורים נראים מנוגדים לרקע הדרמטי המאיים ומהווים נקודת אור ותקווה לבניית חיים חדשים.

תיעוד אמן במהלך עבודתו הופך לא פעם ליצירה בזכות עצמה  וכך גם במקרה  של שיאודונג. הוא תועד במצלמתו של אחד מגדולי הבמאים בסין בימינו,  ג'יה ג'אנג-קה ( Jia Zhangke) שיצר את הסרט התיעודי "דונג" (Dong) המבוסס על עבודתו של שיודונג.

ראיון עם שיאודונג

להלן סרטון המתאר תהליך עבודה אופייני לשיודונג .

על עבודות שיצר בטיבט .

מצייר את הסעודה האחרונה

על קולנוע סיני בן ימינו

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: