חדש בספריה: סרטים, הומור ועוד במאגר מידע גדול ומקיף

כולם אומרים שגברים ונשים שונים. אבל האם הדבר מתבטא במבנה המוח? האם הביולוגיה שלנו מכריחה אותנו להיות שונים זה מזו?

במאגר הסרטים החדש שנרכש על ידי הספריה  תוכלו לצפות בסרט משעשע ומדעי בו זמנית, הרצוף הומור, משאלי רחוב, בדיקות מעבדה וניסויי שטח המנסה לענות על השאלה . תופתעו לגלות עד כמה אנו מוטים בנוגע לתשובות על השאלה.

עוד

האם כולנו קורבנות? טראומה בתיווך טכנולוגי

בניגוד לרצוננו אנו נחשפים מדי יום לסרטי זוועה תוצרת דאע"ש או סרטונים שצולמו במצלמות אבטחה מאתרי פיגועים.  אנו צופים  לעיתים  בשידור חי בירי, התאבדויות  ומחזות זוועה שונים  ללא סינון כמעט. גרוע מכך ,אין מפלט מהחשיפה  כיוון שהקטעים המזעזעים ביותר משודרים שוב ושוב ואף נשלחים אלינו דרך הטלפונים החכמים.

האם ניתן לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים  מצפייה באסונות ומעשי אלימות המועברים אלינו דרך קבע בערוצי המדיה הנפוצים והפופולאריים?2616974151

עמית פינצ'בסקי (Amit Pinchevski) שואל את השאלה הזאת במאמר חדש שהתפרסם החודש בכתב העת    Theory, Culture & Society.

Screen Trauma: Visual Media and Post-Traumatic Stress Disorder/ Amit Pinchevski

פינצ'בסקי כותב כי זמן קצר לאחר האסון שהתרחש באצטדיון הילסבורו בשפילד, אנגליה ב-1989  שבמהלכו נמחצו למוות 96 אוהדי כדורגל, טענו 16 אנשים , בני משפחה של הקורבנות, כי סבלו מהלם כתוצאה מהחשיפה הראשונית שלהם לאירוע דרך הטלויזיה ואף דרשו פיצויים כקורבנות מישניים. בית המשפט דחה את תביעתם אך גם העלה את ההשערה ששידור חי  של האסון עלול להיות בעל השלכות טראומטיות על צופים.

מזה זמן מוסכם  כי אלימות בטלוויזיה ובתקשורת  יוצרת  השפעה מזיקה על עמדותיהם של אנשים, על אמונותיהם וכתוצאה מכך גם על התנהגותם החברתית, אך לא רק בכך מסתכם הנזק.  ההכרה הפסיכיאטרית כי טראומה עלולה להתחולל גם בתיווך טכנולוגי מסמנת שינוי משמעותי בהבנת השפעת התקשורת שכבר איננה רק מילולית או סימלית אלא בעלת פוטנציאל ליצור נזק  שעולה בקנה אחד עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) בעלת קריטריונים קליניים.

המדיה הואשמה כבר במאה הקודמת בחשיפת הקהל לאלימות ולגרימת פניקה. אחד המחקרים הראשונים על השפעת תקשורת ההמונים בגרימת פניקה דרך  שידור רדיו ב-1938  היו עם שידור התסכית 'מלחמת העולמות' על ידי  אורסון וולס  שגרם לפחד המוני מפני פלישת חוצנים.

מאמר זה בוחן שלושה מקרי מפתח בהתפתחות טראומה דרך תקשורת.

הראשון הוא תוכנית מחקר ניסיונית שפותחה בשנות ה -60 המוקדמות תחת השם 'הפרדיגמה של טראומה דרך סרטים'  ובדקה צפייה בסרטים כדי לחקור תופעות טראומטיות. העבודה של פסיכיאטרים במחקר זה היתה  קשורה  להבנת עקרונות  בסיסיים ביותר של  גורמי הלחץ והטראומה. במקרה זה נבדק סרט דוקומנטרי שעסק בסימון גופם של גברים בשבט אבוריג'יני באוסטרליה ונבחנו תגובות צופים בזמן הצפייה בסרט עם קריינות ובלי קריינות. המסקנה הברורה היתה כי מעבר לתמונות הקשות לצפייה היתה משמעות מכריעה לתוכן הקריינות שליוותה את הסרט בקביעת רמת הלחץ שנגרמה לצופים.

המקרה השני משרטט את הופעתה של "טראומה מרוחקת" שנגרמה עקב צפייה באסון דרך טלויזיה. קו פרשת המים בעניין זה היה פיגועי ה -11 בספטמבר בניו יורק בשנת 2001 שלאחריו התופעה נחקרה בהרחבה והמונח הפך למקובל. נבדקה השאלה האם אפשר לחוות טראומה על ידי צפייה באירוע קטסטרופלי בטלוויזיה? האם חשיפה תקשורתית עלולה להוות גורם אפשרי של PTSD?

התקפות הטרור של ה -11 בספטמבר 2001, אשר שודרו שידורי טלוויזיה חיים גררו תלי תלים של מחקרים.  נראה שיש הסכמה כי צפייה בדימויים מטרידים בטלויזיה, כמו אלה של התמונות הבלתי נשכחות של מטוסים מתרסקים לתוך מגדלי התאומים, עלולים  לגרום לסימפטומים פוסט טראומטים לצופים  מסוימים. מי עשוי להיות פגיע ביותר? באילו נסיבות? מה יכול להיות ההסבר  לכך ? רקע אישי, חברתי ותרבותי? סקרים שנעשו העלו כי רמות מתח שונות נמצאו מזוהות עם מידת הצפייה בטלויזיה , במיוחד עם  הצגה חוזרת ונשנית של תמונות מחרידות.

המסקנה היתה חד משמעית: ההשלכות העמוקות של הצפייה  המתמשכת וחוזרת בפיגועי ה -11 בספטמבר הן חסרות תקדים ואף פורסמה אזהרה :  " סיקור תקשורתי מתמשך עשוי לשמש תזכורת טראומטית , וכתוצאה מכך לגרום לסימפטומים מתמשכים"

המקרה השלישי מתמקד ב מפעילי מזל"טים בחיל האויר האמריקאי שפיתחו סימפטומי PTSD הדומים יותר לאלה של כוחות לחימה על הקרקע מאשר לאלה של טייסים לאחר שהיו חשופים לתמונות הרג שהתחוללו אלפי קילומטרים ממקום המצאם.

מקרה מפעילי המזל"טים מיוחד במינו כיוון שהמעורבים בהפעלה אינם נוכחים פיזית בשדה הקרב ולמרות זאת רבים סבלו  מתסמיני פוסט טראומה. אמן הוידיאו עומר פאסט יצר בשנת 2011 את הסרט :    5000 Feet Is The Best (Interview w/ Drone Pilot)

 שבו מרואיין מפעיל מזל"ט לשעבר שבין השאר מספר על "עבודתו":

אתה רואה הרבה מוות . אתה יודע … אתה רואה את כל זה . כפי שאמרתי , אני יכול להגיד איזה סוג של נעליים אתה לובש מרחוק…

כל כך הרבה אבדות בנפש היו תוצאה ישירה שלי …

הרבה אנשים מסתכלים עלי ותוהים איך אתה יכול להיות PTSD אם אתה לא היית פעיל באזור מלחמה ?

ובכן , מבחינה טכנית כל יום ביומו הייתי פעיל באזור מלחמה .

זאת אומרת, אני לא יכול להיות נפגע באופן אישי, אבל השפעתי על אנשים באופן ישיר מדי יום. יש לחץ שמגיע עם זה, אתה סובל מחרדה , חלומות רעים , אובדן השינה. זה לא כמו משחק וידאו . אני לא יכול לכבות את זה. זה תמיד שם…

פינצ'בסקי מסביר כי מבחינה קלינית המתח והדחק של מפעילי המל"טים קרובים יותר למה כבר שהוגדר לאחרונה  כ-PTSD הנגרם לא כקורבן של טראומה אלא כמשתתף פעיל בהפקת הטראומה. נכנסות לכאן גם דלמות אתיות ומוסריות שמעיקות על המפעיל.

פינצ'בסקי מסכם את המאמר בתובנה מעניינת . להיות עדים לסבלם של אחרים מרחוק או בתיווך סרט הוא מצב מוכר  לנו מן העבר. זה מצב נסבל מעט יותר כיוון שעדיין קיימת  נבדלות בין הסבל לבין הצופה, אולם  הטכנולוגיה והתקשורת המודרנית יצרו עוצמות החשפות  כל כך גבוהות ותדירות לאסונות ולאלימות עד  שהצופה מתלכד עם הצד הסובל והופך בעצמו להיות הקורבן לסבל.

האם אנו חלק מ – Soldier's Metrix ?

הפיגועים  בישראל ומצב הכוננות  עקב אירועי הטרור באירופה ובארה"ב  עוררו בי  ולא בפעם הראשונה הרהורים על האופן בו אנו  מגיבים למצב מתח ביטחוני חדש-ישן, וזה קורה לנו  לא מעט, כידוע. בדרך כלל, אחרי תקופת הסתגלות קצרה, רובנו חוזרים לשיגרה עירנית ומקיימים חיים רגילים כביכול שעין מבחוץ תתקשה להבין. האם יכול להיות שההתנהלות  בתוך מה שנראה  ככאוס ואיום תמידי מתאפשרת הודות להפיכתנו לחברה  שמתנהגת כצבא?  היתכן שהפכנו לחיילים בחברה שמדברת ומתנהגת  "צבאית" ולכן מצליחה לתפקד  בצורה "נורמלית"?

חיילים

הדים למחשבה זו מצאתי בגליון ספטמבר 2015 של Group Analysis שהקדיש מספר מאמרים למונח Soldier's Metrix.

המאמר הראשון  הוא פרי עטו של רובי פרידמן (Robi Friedman )  יו"ר לשעבר של העמותה הישראלית להנחיה וטיפול קבוצתי,  בשם:   A  Soldier’s Matrix: A Group Analytic View of Societies in War

אקדים ואציין כי המונח Group Matrix , (מארג קבוצתי ) נטבע ע"י פוקס כרשת תקשורת בין חברי הקבוצה, ברמה המודעת והלא מודעת, וכבסיס או מצב משותף הנותן משמעות לקשרים המילוליים והלא מילוליים  בין חברי הקבוצה. (מתוך: היבט יישומי של "המרקם הקבוצתי" (Group Matrix)- אתגר תיאורטי יישומי למנחה הקבוצתי) מהו אם כן Soldier's Matrix ? או (בתרגום חופשי שלי, מרקם חברתי של לוחם, צבאי, חיילי)? כיצד משתלבים שני המונחים יחדיו?

פרידמן דן במונח 'מטריקס של חייל', בציינו כי הוספת המילה 'חייל' בהקשר ה'מטריקס' אינה חלה אך ורק על חיילים בשירותם הצבאי במדים אלא על כל מי שמושפע מעצם היותו חשוף למלחמה, אלימות וטרור. השפעה זו מחלחלת אל כל החברים החיים באותו המטריקס גם אם אינם מעורבים ישירות. ההשפעה היא  מנטלית ופיסית של חוויית מלחמה. יותר מכך, טוען פרידמן, האיום אינו חייב להיות מצד מדינה או צבא אלא  גם כאשר היחיד נמצא באינטראקציה מול קבוצה מאיימת , יכול להיווצר מטריקס חיילי ותוצאתו היא פעילות "חיילית" כלומר פעולות של אלימות, איום, שלילת חופש מכל הצדדים.

פרידמן מתייחס  למציאות שבה הוא חי בישראל בזמן כתיבת  המאמר – תקופת מלחמת צוק איתן. לדבריו, ישראל חיה במטריקס של חייל בכך שהיא מתנהלת מול האיום להיות  מותקפת שוב ושוב בכל רגע נתון. אזרחים רבים עברו שירות צבאי ועובדה זו נוכחת בחייהם באופן תמידי במיוחד בתקופה של איום מיידי, והתיפקוד תחת איום הוא גם מנת חלקם של מי שלא לבשו מעולם מדים . פרידמן מציג דוגמאות נוספות להתנהגות בתוך מטריקס חיילי: דמוניזציה של האויב בתקשורת וברשתות חברתיות, ההנחה שאי אפשר לדבר עם מי שתקף אותנו והרס את בתינו וחוסר רצון להתבונן ישירות אל מה שאינו מוסרי במלחמה.

למאמרו של פרידמן יש ארבע תגובות בהמשך הגליון.

סיידלר (Christoph Seidler)  כותב בתגובה לפרידמן כי יתכן שיש בתפיסה זו כדי להסביר את מה שלא נעים להכיר בו   כאשר אנו הופכים ל"חיילים" ורגישותנו לסבל האחר פוחתת, כאשר אנו עושים דה הומניזציה לאויב, מגינים על עצמנו מפני רגשות אשם ובושה.

אורליך (Ivan Urlić), כותב המאמר הבא היה בישראל  לפני שנתיים והשתתף בכנס שנערך ברמת הגולן. האוירה השלווה והאתרים ההיסטוריים הקדומים העלו בו מחשבות על פיוס וסליחה בין הצדדים הלוחמים.

לדעת בלקוול (Dick Blackwell) במאמר: Soldier Matrix in the Group Analytic Study of Political Violence  הגדרתו של פרידמן תורמת באופן משמעותי לפיתוח גישה אנליטית קבוצתית להבנת הדינמיקה של אוכלוסיות חשופות לאלימות על רקע מדיני.

המאמר: Let Us Talk Peace — Peace Groups , פרי עטם של שני מחברים ישראליים יוגב ורגב (Herzel  Yogev and Merav Regev-Nevo) חותם חלק זה של הגליון ובוחן את התפקיד של 'זמינות רגשית' בקבוצות דיאלוג קידום השלום . הם מאמינים כי קבוצות בקונפליקט צריכות לעבור תהליך של גישור שיעזור להתגבר על התפיסה הפשטנית  של יהודי/ישראלי מול פלסטיני / מוסלמי. בשינוי תפיסה זו, אנחנו יכולים באופן משמעותי לקדם יצירה של פיוס בין ישראלים לפלסטינים  לעתיד שבו היחסים בין המדינות יתבססו על הבנה, דו-קיום ושיתוף פעולה יותר מאשר עוינות, דחייה ואלימות.

 

ה-iPad ככלי עבודה בידי מטפל באמצעות אמנויות

בחרתי  הפעם לתאר בפניכם מחקר מעניין שהופיע בגליון האחרון של Arts in Psychotherapy.

Choe, S. (2014). An exploration of the qualities and features of art apps for arttherapy. The Arts in Psychotherapy41(2), 145-154.

אמנות 6

כניסת ה-iPad  לחיינו במקביל לחידושים ניידים מקוונים אחרים הנגישה רבים מיתרונות המחשב אל חיקם של נוסעים בדרכים, אנשים עם מוגבלויות, מכורים לעבודה או סתם חובבי קריאה וגלישה מושבעים.   בתוך כך נוסף  כלי שימושי  נישא, קל, מיידי, מקוון, לעוסקים באמנויות שונות. יש מי שעושה בו שימוש יומיומי ואינו יכול לתאר את החיים בלעדיו.

צ'ו, שואלת מה תרומת ה-iPad למטפל והאם  היישומים האמנותיים הקיימים עליו עונים על  דרישות הטיפול ויכולים  להתווסף לסל הכלים שיש למטפל במקביל לכלים אחרים (עיפרון, נייר, צבע ועוד).

החוקרת פנתה ל-4 מטפלים באמנות העושים שימוש תכוף ביישומי ה-iPad וביקשה מהם לענות על שאלון  ובו נשאלו על יישומים אמנותיים , יתרונות  וחסרונות שלהם  בעבודתם עם מטופלים.

כמו כן נבנו 4 קבוצות מיקוד שבכל קבוצה היו 15 תרפיסטים שקיבלו משימות על 9 אפליקציות שונות ותוך כדי עבודה התבקשו לרשום את תגובותיהם ודעתם על כל אפליקציה.  מתוך תגובות המשתתפים במחקר הופקו מסקנות לגבי פלוסים ומינוסים של כל יישום.

בין היתרונות נמנו הקלות בלמידת הטכניקה, הקלות בה ניתן לשנות תוצאות, גודלו הקומפקטי של ה-iPad , ניידותו, לא מלכלך, היצירות מאוחסנות ללא צורך במקום פיזי, היכולת לעבוד בו זמנית ממרחק, מסוגל לצלם ולשלב צילום בעבודה, זול יחסית ועוד..

בין החסרונות נמנו חוסר הקשר והמגע  הישיר עם חומרי עבודה קלאסיים, חוסר הטקסטורה , חוסר הריח והניקיון צויין כחיסרון. נטען כי אי אפשר להוציא אגרסיות מחשש שהמכשיר יינזק, השימוש עלול ליצור התמכרות  הקושי בשימת לב לפרטים קטנים, הקלות בה ניתן למחוק או לשנות, גודל מוגבל של עבודות ועוד..

מן המחקר הופקה רשימה של אוכלוסיות העשויות להפיק תועלת מהשימוש בטכנולוגיה המסוימת תוך כדי טיפול:

למשל, מטופלים הסובלים מהפרעות התפתחותיות כגון הפרעה על הספקטרום האוטיסטי (במיוחד תוכנות אנימציה , שילוב קול, ואינטראקטיביות בעבודת היצירה). מטופלים עם הפרעה של בליעת חפצים כגון עפרונות, נייר, צבע.

לעומתם יש אוכלוסיות העלולות להנזק מהשימוש ב-iPad כגון מי שכבר חוו התמכרות לאינטרנט, מי שחווה פרנויה מול טכנולוגיה, מי שלוקה OCD, ועוד.

המשוב  שניתן על ידי המשתתפים במחקר הוביל להגדרת התכונות הנדרשות מאפליקציה שתשרת את מטפלי האמנות בצורה מיטבית:

1. שליטת המטפל  בחשיפת המטופל לאפשרויות וכלים באופן מבוקר.

2. יצירת מקום איחסון מסודר ובטוח של יצירות המטופל.

3. תיעוד תהליך העבודה על ידי הקלטת קול ותנועות היוצר על המסך.

4. שילוב צילומים, קול וסרט בתוך העבודה.

5. כמה משתתפים ציינו שהיו רוצים שהמחשב ינתח נתונים גרפיים. (שימוש חוזר בצבע, חלל ריק בעבודה ועוד…)

6. פרטיות ואבטחת המידע.  כל 9 האפליקציות שנבחנו חסרו את מימד האבטחה.

לסיכום כותבת החוקרת כי למרות שהשימוש בטכנולוגיות מדיה מתקדמות הפך להיות נפוץ גם בקרב המטפלים באמצעות אמנות, אין תוכנה אחת שתתאים לצרכים הספציפיים של המטפלים.

היא קוראת לפיתוח המדיום באופן שיתאים לטיפול באמנות וליצירה בבתי הספר.

ואני קוראת לכם המטפלים והמורים לאמנות:

art materials

הכל במידה! בל נאבד את המגע הישיר עם החומר , המרקם,  הצבע הטבעי והריח. עדיף שהמדיה הדיגיטלית תהווה רק חלק מהיצירה אך לא כל מהותה!

מאמרים בנושא הטיפול והמדיה הדיגיטלית (בספריה):

Carlton, N. R. (2014). Digital culture and art therapy. The Arts in Psychotherapy41(1), 41-45.

Kim, S. I. (2010). A computer system for the analysis of color-related elements in art therapy assessment: Computer_Color-Related Elements Art Therapy Evaluation System                                        (C_CREATES). The Arts in Psychotherapy37(5), 378-386.‏‏

ספרים מומלצים בספריה:

Malchiodi, C. A. (2000). Art therapy and computer technology: a virtual studio of possibilities. Jessica Kingsley Publishers.                 ‏

Malchiodi, C.A. (2011). Art therapy materials, media and methods. In C. A. Malchiodi, (Ed.).  Handbook of art therapy (2nd ed., pp. 27-41). New York: Guilford Press                .‏

Moon, C. H. (Ed.). (2011). Materials & media in art therapy: critical understandings of diverse artistic vocabularies. Routledge.                ‏

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: