לספר על פרויד

הספר קרץ לי מן המדף מזה זמן. ישן , עבה, כרוך כריכה קשה חומה שעליה כתוב "פרויד" בטוש עבה. ניכר כי הוא דייר ותיק מאד בספריה.

לפני שבועיים החלטתי לנסות להתגבר על 700 עמודיו וראה זה פלא, לא יכולתי לעזוב אותו. צללתי עמוק לעולם  של לפני מאה שנה באירופה, לפני, בזמן ואחרי החורבן. קראתי בשטף סיפור חיים ענק.

פרויד-כריכת הספר

פרויד-כריכת הספר

את הספר כתב פיטר גיי  ושמו "פרויד –פרשת חיים לזמננו". ( מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש ‫ תל אביב : הוצאת דביר,  1993.) אני מניחה שיש עוד ספרים רבים על חייו ומשנתו של פרויד אך לא קראתי אותם, מאידך קראתי כבר ביוגרפיה אחת או שתיים בחיי ואני ממליצה מאד לקרוא ספר זה של גיי.

בספר רחב היריעה מגולל גיי את התפתחות רעיונותיו החדשנים של פרויד לאורך התקופות בחייו ומשלב סקירה היסטורית של אירועים ודמויות מפתח שהשפיעו על פרויד ועיצבו את הגותו.  עד כה נתקלתי בחיבוריו של פרויד בספרים שונים מאוגדים  לפי קריטריונים מסוימים כראות עיני העורכים.  הקריאה בספר הזה עשתה לי סדר  לגבי פירסומיו על פי השתלשלות האירועים והתפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית. גיי מתייחס בספר גם  להשפעה שהיתה לפרויד על הפסיכולוגיה המערבית עוד בחייו ומאבקי הכוח והפוליטיקה של ניהול האגודה הפסיכואנליטית.  מסתבר שלפרויד היה די קשה לקבל דעות שונות משלו והיתה לו סמכות מוחלטת כמנהיג השיטה. מי שדגל בחשיבה שונה מצא עצמו מחוץ לאגודה.

בעיני מרתקת במיוחד  העובדה כי חלק ממסקנותיו התבססו על ניתוח עצמי שביצע לחלומותיו שלו וקריאה נוספת בספרים כגון :  פרויד נגד דורה: והמודל השקוף של תיאור המקרה של דרור גרין או   פרויד ודורה  בעריכת עמנואל ברמן, תחשוף את הדיון שמתקיים עד היום לגבי תקפותן המדעית והאתית של מסקנותיו.

"צ'ופר"  בספר : בעמוד בעמוד 518 יש סקירה תמציתית של נקודות ציון חשובות בחייו במקביל לפרסומיו ובעמוד 662  יש רשימה טובה של כתביו שיצאו  בעברית  ומיקומם בקובצי המאמרים השונים שיצאו לאור.

בקצרה אני ממליצה על קריאת הספר בעיקר משום שהוא מהווה נקודת מוצא מעולה למי שלומד ומתעניין בפרויד.

" מלחמת העצמאות , חיילת צה"ל מסרקת שערה בנגב "

אדגר דגה , אישה מסתרקת , 1889

אדגר דגה , אישה מסתרקת , 1889

חיילת בנגב 1948

חיילת בנגב 1948

  תצלומים תמימים אלה כביכול ואחרים שצולמו בחסות ובאישור הצבא מהווים את שדה המחקר לעבודת הדוקטור של חוה ברונפלד-שטיין שיצא השנה לאור כספר בשם : פנטזיה של מדינה : תצלומי חיילות צה"ל וארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל בהוצאת רסלינג.

book_668_big

קראתי את הספר בשקיקה ולמרות שהוא עוסק בתקופה רחוקה,   קרי עשרים השנים הראשונות לקום המדינה,  הצלחתי להזדהות עם מגוון המצבים המתוארים בספר.   נזכרתי בצילומים  במהלך הטירונות בצה"ל בהם אני חובקת  גזע אקליפטוס  גדול ובידי הנשק.. ומי לא צולמה כך פעם?  תצלומים אלה אמנם אינם מוזכרים בסיפרה של ברונפלד-שטיין  והם  דוגמה לצילום במודע ובהסכמה , אך ישנן דוגמאות נוספות שחלקן מעלה תמיהות כיצד  קיבלנו אותם פעם בלי מחשבה נוספת. למשל,  תצלום 27 (עמ' 148) המתאר שלוש בנות על מיטות השדה בזמן מנוחת צהריים, בגדיהן תלויים על ווים והן שרועות בתחתונים וחזייה . או תצלום 28/א (בעמ' 154) ובו בנות  פושטות בגדיהן כדי ללבוש לראשונה את מדיהן בבסיס הקליטה בתל השומר.    המחברת מנתחת לא רק את תוכן הצילומים אלא גם את הקומפוזיות , נקודות המבט וזוויות הצילום המעצימות את רושם המציצנות והעונג ומשווה ליצירות אמנות ידועות.

כל התצלומים בספר מוגדרים כ"צילומים תיעודיים" או "צילומים עיתונאיים"  והם נידלו מתוך מאגר מחלקת התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית , ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון   וארכיון המדינה. מתוך מאגרים אלה נידלו גם חומרים רבים נוספים ששימשו למחקר.

ברונפלד-שטיין מעלה דוגמאות מרתקות נוספות המציגות את התפיסה האירוטית שלא לומר מציצנית שבייצוג החיילות דרך  צילומים, כתבות  וכותרות בעיתון "במחנה" הרישמי של צה"ל.  בן גוריון מצוטט  (עמ' 169) בטקס קורס קצינות בשנות ה-50  כמתאר את  החיילת כבעלת יכולת הענקת אהבה אימהית ויותר מאוחר , ב- 1971 אומר :  "ורגש זה (האימהות) טבוע באישה עוד בטרם היותה אם…" גישה זו באה לידי ביטוי כמובן גם בתצלומים הרישמיים של צה"ל.

הספר כתוב בשפה עניינית ואקדמית  ודוקא נוכח זאת  הופתעתי מעט מן העובדה שהמחברת בוחרת לתאר את התצלומים בצורה "עסיסית" מעט  כאילו רצתה לכוון את הקורא לדעתה.  רוב הצילומים מדברים בעד עצמם וניתוחיה מאלפים ומרתקים. הקריאה הביאה אותי לשאול מה קורה בצבאות  אחרים בעולם? האם רק אצלנו  קיים קטלוג לאורך שיער תיקני בצבא אצל נשים? האם רק אצלנו מחייבים איסוף השיער בצבא? האם מישטור הגוף בצבא הוא המצאה ישראלית? האם הצילומים שנבחרו לאשש את הטיעון של המחברת   קיימים באופן זה או אחר בהמוניהם בארכיונים  ועינינו פשוט טחו מראותם? האם רק אצלנו לצבא תפקיד כה מרכזי בעיצוב דרך המחשבה?                                ממליצה מאד על הספר והוא אצלנו להשאלה!

המלצה על קריאה בנושא סמלים ומיתוסים

רציתי להמליץ על ספריו של גסטון בשלארד (Bachelard Gaston  1884-1962), לאלו שביניכם הכותבים את העבודה על סמלים ומיתוסים.

ספריו של בשלארד עוסקים בסמליותם של יסודות היקום . בספריו סוקר בשלארד את התפתחות סימליותם של היסודות כמו: אוויר, מים אדמה דרך הספרות, הדת והאמנות הפלסטית.

מצ"ב קישור על האיש, הגותו וכתביו, חלקם אף תורגמו לעברית, ביניהם:

האדמה והזיות הרצון

האוויר והחלומות

המים והחלומות

דפנה

כל יום הוא טרבלינקה

בימים אלו שלאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה רציתי להמליץ על הספר הבא.

פאטרסון צ'רלס, כל יום הוא טרבלינקה: יחסנו לבעלי חיים והשואה, פרדס, 2006

ספר זה מציג בזוית ייחודית את מנגנון גיוס של עם שלם למטרת השמדת עם אחר.

לטענת מחבר הספר תעשיית מזון הבשר שימשה כמודל להכשרת עובדים לביצוע מעשיי זוועה ודיכוי בעמים ובקהילות שונות ובפרט בהשמדת העם היהודי בשואה. הזיקה בין תעשיית מזון הבשר וביצע מעשיי טבח , יסודה בגישה וביכולת להתעלם מסבלם של קורבנות. התיזה המרכזית של פאטרסון היא שלפני ההשמדה הפיסית הן של החיה והן של הקורבן האנושי, עבר המוציא להורג איזשהו תהליך שבו הקורבן הופך למוקצה, למנושל אנושיות. אדריכלי הטבח בשואה אימצו את המודל שבתעשיות הבשר הן בטכניקת ההמתה והן באסטרטגיה הרטורית ששכנעה את המגויסים לא להיות קשובים לרגשות ולסבלם של הקורבנות. נטרול רגשות ההזדהות עם הקורבן נעשו באמצעות הצגת האחר כישות אחרת שמבטלת כל אפשרות לאמפתיה. היחס לבעלי החיים בידי בני האדם שימש כהשראה, כמודל וכהצדקה למעשי אלימות או זוועה שבוצעו כנגד בני אדם: מלחמות, עבדות, גזענות ומקרים של רצח עם בכלל.

מבנה הספר מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בתחושת עליונותו של האדם על פני כל בעלי החיים. התפיסה האנושית לפיה כל ייצור חיי נועד לשרת אותו בחייו ובמותו (ראה: המסעדה שבסוף היקום, של דאגלס אדאמס). החלק השני עוסק בהשראה של היחס המנוכר לבעלי החיים (כפי שתואר בחלק הראשון) על מעשי הטבח בשואה. על הזיקה בין גידול חיות משק ורצח עם, על היכולת של האדם לבצע השמדה ללא כל היסוס ונקיפות מצפון. החלק השלישי מציג את הגישות החלופיות לגידול בעלי חיים למטרות תעשיה שהתפתחו לאחר השואה.

הנחת היסוד של הספר היא כי הרגישות לסבלם של האחר ראשיתה ביחסנו לבעלי החיים.

דפנה אהרונהיים-עמר

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: