געגועים ליבשת לבנה

סיפור אונית הנוסעים הלכודה כעת בים מול חופי אנטארקטיקה מוקפת בקרחונים צפים הצליח להגיע לחדשות אפילו בישראל.  פתאום אנשים מכל עבר נזכרים שיש עוד חדשות בעולם מעבר לצרות הרגילות שלנו ונדמה לי שחלק מאיתנו (קרי אנוכי) אף התמלאו קנאה בנוסעים שנשארו עקב התקלה עוד מספר ימים מעבר למה שתוכנן בתוך נוף הקדומים הלבן.

אחד מיעדי  אונית התיירים היה מקום שנקרא Cape Denison, Commonwealth Bay   שם נמצאות שתי בקתות בהן שהה החוקר האוסטרלי דאגלס מוסן ( Douglas Mawson 1882-1958) בתחילת המאה העשרים.  האוסטרלים מתגאים מאד במורשת האנטארקטית שלהם והם שלחו לשם משלחת גדולה לפני שלוש שנים כדי לתקן את גגותיהן של הביקתות.  מאז לא דרכה  שם כף רגל אדם עד לפני שבוע כאשר מספר אנשים מהאניה המדוברת הגיעו לשם לביקור.

Mawson Hut Building

Mawson Hut Building

יש ברשת סרטון נחמד שהעלו נוסעי האניה  ושם רואים  מוצרים שננטשו לפני יותר ממאה שנים עדיין עומדים על מדפים כאילו נעזבו רק לפני כמה חודשים.

כך נראתה הביקתה  של מוסן בימים עברו:

Inside hut

Inside hut

וכאן נוסף הפן האישי: האירוע הזה מתקשר לפוסטים הראשונים שכתבתי על מסעי ליבשת הקפואה לפני 11 שנים.  השם Mawson  היה מוכר לי עוד קודם לכן  כי הוא קשור לסיפור  המעניין על הקשר האינטרנטי שנוצר ביני לבין תחנת המחקר מוסן  האוסטרלית שבאנטארקטיקה אי שם באמצע שנות התשעים.

 דרך הקשר הזה נודעו לי בצורה בלתי אמצעית פרטים מרתקים על חייהם של המדענים החיים בתחנה  והתאפשר לי לצפות בנוף שסביב התחנה מידי יום כיוון שעל גגה הוצבה אחת ממצלמות האינטרנט הראשונות בעולם. המצלמה נתנה לי השראה לצייר את הנופים הניבטים דרך המצלמה וכך, בדרך ארוכה ומלאה בתחנות ביניים הצלחתי לשלוח אל התחנה  אחד מציוריי.

הציור מונח על אדן חלון בתחנת המחקר מוסן-אנטארקטיקה

הציור מונח על אדן חלון בתחנת המחקר מוסן-אנטארקטיקה

מצלמות רשת עדיין מוצבות באנטארקטיקה . ראו את המצלמה בתחנת מוסן , היא מתעדכנת כל כמה דקות.

הנוסעים על הספינה הלכודה לא נמצאים נכון לעכשיו בשום סכנה מיידית והם מעבירים ימיהם בנועם עד שיחולצו באמצעות הליקופטר או ייפתח נתיב ריק מקרחונים בים הפתוח. דבר שלא ניתן לומר על חוויותיהם של ראשוני החוקרים ההרפתקנים שהגיעו את הקוטב.

את סיפור מסעו של דאגלס מוסן ניתן לקרוא כיום באינטרנט באופן חופשי מתוך ספר שחובר על ידו .הספר נקרא :  The Home of the blizzard  ופורסם לראשונה ב-1914.

Blizzard הוא כינוי לרוח בעלת מהירות גבוהה במיוחד שיכולה להגיע ל- 300 קמ"ש ומעלה ועוצמתה לא תתואר. היא מצליפה בחוזקה במי שמעז להתמודד איתה וגורמת לאפקט קור נמוך בהרבה מזה הקיים בפועל.  באנטארקטיקה נוסף לזה קרח דק המתעופף באויר וחובט בעוצמה . בהקשר זה אני מתרשמת תמיד מחדש מהתצלום המיוחס למשלחתו של דאגלס מוסן בה רואים כמה הרוח חזקה עד שהיא גורמת לאנשים להתכופף כמעט עד למטה כדי להתקדם.  הצלם אגב היה מיודענו הותיק עליו כבר כתבתי בעבר , פרנק הרלי, שצילם גם את משלחתו של ארנסט שקלטון.

Home of the blizzard

Home of the blizzard

אז כולנו תקווה שהסיפור הפעם ייגמר בטוב ומדוע לא בעצם, האמצעים העומדים לרשות הנוסעים לאנטארקטיקה אינם דומים כלל לימים עברו.

ברכת שנה אזרחית פורייה לכולנו.

פרנק הרלי – צלם בלתי נלאה והרפתקן

פרנק הרלי

פרנק הרלי

 מעטים יודעים על פרנק הרלי (Frank Hurley 1885-1962), הצלם האוסטרלי שליווה את שקלטון במשלחתו אל הקוטב הדרומי. עוד פחות ידוע על כך שהבחור ששרד את סכנות הקרח באנטארקטיקה הגיע יותר מאוחר גם לפלשתינה של אותם ימים , תיעד אותה לאורכה ולרוחבה והמשיך לצלם גם במהלך שתי מלחמות העולם.

אתמול היינו (צוות העובדים והמרצים בלסלי) ביום סיור נהדר בחוות נעמ"א בה מתגוררים דן דן בולוטין, זוגתו לילך וילדי הטבע המקסימים שלהם. מעבר לנוף, האויר והירהורי כפירה בחיינו הבורגניים שבמרכז, נחשפנו לסיפור ההשרדות של שקלטון כפי שסופר על ידי דן דן  בכישרון רב. אני כבר היכרתי את הסיפור על כל פרטיו ונהניתי להתבונן בקהל המהופנט שהקשיב רוב קשב לסיפור. עכשיו כבר כולם יודעים על מה המהומה, מדוע אני שבויה בסיפור הזה ולמה אני מספרת אותו שוב ושוב לכל מי שרק מוכן להקשיב.

לאחר ההרצאה פנתה אלי אחת המרצות ושאלה על התצלומים של המשלחת על כן החלטתי לדבר קצת על הרלי שבזכותו יש תיעוד מרתק ואותנטי בשחור לבן של מסע ההשרדות. אני טוענת (לדעתי אין לי על כך זכות ראשונים),   שהוצאת מימד הצבע מתצלומים מסוימים מעניקה להם נופך בעל עוצמה רבה בהרבה מאשר לו היו צבעוניים.  בתצלומים ששרדו את המשלחת  אני יכולה להתבונן זמן רב ולהתפעל מהניואנסים הרבים של אור-צל על כל גווני האפור שבהם כאשר הקרח נראה מקפיא ומאיים יותר מאשר בכל צילום צבע שראיתי.

חלק מצילומיו ניתנים לצפייה  באתרים רבים אך הנה כאן אתר  קודאק  שלקחו על עצמם להקדיש להרלי ולשקלטון אתר צנוע ומעניין.  בעמוד הראשון יש מפה אינטראקטיבית של מסע ה"אנדיורנס"  ואנשיה לפי תאריכים ומקומות.

פרנק הרלי - שמש חצות באנטארקטיקה -מתוך ויקיפדיה

פרנק הרלי - שמש חצות באנטארקטיקה -מתוך ויקיפדיה

עוד פרט מעניין מאד : במהלך מסע ה"אנדיורנס" צלם הרלי לא רק צילומי סטילס אלא גם סרטים שנערכו מאוחר יותר ומראים את שקלטון והצוות במהלך המסע עד שקיעת האניה. קטעים אחדים אפשר למצוא באתר יוטיוב.

בעקבות ארנסט שקלטון – חלק ג' ואחרון

ג'ורג'יה הדרומית - פני האי רצופים קרחונים עצומים
ג"ורג'יה הדרומית – פני האי רצופים קרחונים עצומים

יהיה מי שישאל מדוע אני נצמדת באריכות לסיפור מסעו ההרואי של ארנסט שקלטון באנטארקטיקה. יש לכך מספר סיבות שעוד יעלו ודאי בהמשך כתיבת הבלוג . אחת מהן נעוצה בעובדה שקריאת המאמר ב-Parabola החייתה בי את מסעי שלי ליבשת הקרה, מסע שהתרחש לפני 8 שנים כאשר הפלגתי על אניה בעקבות הסיפור שכה הסעיר אותי. 

 בחודש ינואר 2003 הפלגתי אל רוב  המקומות המוזכרים בסיפור : אל תחנת ציד הלויתנים Grytviken שבג'ורג'יה הדרומית אשר בשנת 1916 שמשה כמאגר עצום  לשומן לויתנים למטרות מאור באירופה ומשם יצאו רוב האניות אל הקוטב ושם גם נקבר בסופו של דבר שקלטון.  הגעתי גם אל אי הפיל שם השאיר שקלטון את צוותו (ראה פוסט קודם) ויצא על סירה רעועה עם חמישה מאנשיו כדי לחזור אל ג'ורג'יה הדרומית ולהחיש עזרה אל אי הפיל.  כאשר הפלגתי בים הסוער התקשיתי לדמיין כיצד שרדו השישה בסירה המטלטלת בלי אמצעי ניווט מודרניים ובלי ביגוד הולם עד שנחתו על חופה של ג'ורג'יה הדרומית כעבור 16 ימים ולאחר הפלגה של 700 קילומטרים.

 כאן אחזור לסיפור ההשרדות.  שקלטון מגיע לאי לאחר 16 יום בים סוער כאשר צוותו הקטן קורס מתשישות. אזי  מתברר למרבה היאוש כי הגיעו אל הצד הלא נכון של האי,  כלומר, צריך להקיף את האי כדי להגיע לתחנה או  לחילופין לחצות אותו ברגל. שקלטון מבצע החלטה גורלית ביודעו  כי הפלגה נוספת תעמיד בסכנה את כולם ויוצא עם שניים מהצוות כדי לחצות את האי ברגל. 

יש לדעת כי ימאים בראשית המאה הקודמת לא מיפו את מרכז האי שנחשב לבלתי עביר בגלל רצף הקרחונים שכיסה אותו. שקלטון יודע כי איש לפניו מעולם לא חצה את הרי הקרח המחורצים  ואין לדעת מה מצפה שם. הוא מחליט שוב, בניגוד לכל הסיכויים לבצע את הלא אפשרי ולצאת לדרך.  בהליכה כמעט רצופה של 36 שעות הם מגיעם בשארית כוחותיהם אל תחנת הלויתנים Stromness. שקלטון מסדר את צווארון מעילו ובאיפוק בריטי נוקש על דלתו של מפקד התחנה.

מסעות לחציית האי מתקיימים גם היום כאשר חצייה ממוצעת על ידי אנשים מיומנים ומצויידים אורכת חמישה ימים..

ליד קברו של שקלטון

ליד קברו של שקלטון ב - Grytviken

הסיפור שימש השראה ודוגמה לכושר מנהיגות במצבי מצוקה ומשבר. שניים מנוסעי האניה בה הפלגתי ,   Perkins Dennis ו –  Kessler Paul  כתבו ספר בשם

Leading at the Edge : Leadership Lessons from the Extraordinary Saga of Shackleton's Antarctic Expedition

הספר ניתן לקריאה בפורמט אלקטרוני דרך ebrary הנגיש דרך מאגרי המידע של לסלי.

מיפן ליבשת אנטארקטיקה – סבל והישרדות חלק ב'

The impenetrable icefield which prevented us from reaching the land [showing part of the 'Endurance'], 1915 / photographed by Frank Hurleyphoto © 2009 State Library of New South Wales | more info (via: Wylio)

המאמר ב-Parabola מתאר בקצרה את מסכת התלאות שעברו על שקלטון וצוותו לאנדיורנס.

בשנת 1914, לאחר תכנון קפדני, יצא שקלטון מהאי ג'ורג'יה הדרומית לעבר היבשת האנטארקטית כדי להיות הראשון שיחצה ברגל את כל היבשת לרוחבה ויגיע לקצה השני. אולם החורף הקדים מאד באותה שנה וים הקרח סגר על אנית העץ החזקה  שלא עמדה בלחץ העצום. כך מצאו עצמם אנשי הצוות נאלצים להתפנות עם כל רכושם ולהקים מחנה על הקרח הצף. כעבור זמן מה ראו בעיניים כלות כיצד הקרח מרסק ומטביע את האניה והם נותרים חשופים מול  הרוחות המקפיאות.

כנגד כל הסיכויים, ניהלו שקלטון וצוותו חיי מחנה מאורגנים על ים הקרח עד בוא האביב כשמצאו עצמם לפתע מול פתחים הולכים וגדלים בתוך הקרח. אזי  עלו על 3 סירות והפליגו אל אי הפיל, שם הקימו מחנה קטן  והתקימו במשורה ממלאי המזון ההולך וכלה.

 הסיפור הופך לדרמטי במיוחד אם נביא בחשבון את העובדה שאיש לא ידע על מצוקתם ולא היה בידם כל אמצעי לתקשר עם העולם. רבות נכתב על יכולת המנהיגות של ארנסט שקלטון שהיה ללא ספק בעל תושיה ולא ויתר על סיכוי להציל את צוותו בכל מחיר.

הוא השאיר את רוב הצוות על האי ויחד עם שלושה מחבריו הפליג על אחת הסירות בתקווה להגיע אל ג'ורג'יה הדרומית ולהזעיק עזרה וחילוץ לחבריו ההולכים ונחלשים על האי.

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: