האם כולנו קורבנות? טראומה בתיווך טכנולוגי

בניגוד לרצוננו אנו נחשפים מדי יום לסרטי זוועה תוצרת דאע"ש או סרטונים שצולמו במצלמות אבטחה מאתרי פיגועים.  אנו צופים  לעיתים  בשידור חי בירי, התאבדויות  ומחזות זוועה שונים  ללא סינון כמעט. גרוע מכך ,אין מפלט מהחשיפה  כיוון שהקטעים המזעזעים ביותר משודרים שוב ושוב ואף נשלחים אלינו דרך הטלפונים החכמים.

האם ניתן לסבול מתסמינים פוסט-טראומטיים  מצפייה באסונות ומעשי אלימות המועברים אלינו דרך קבע בערוצי המדיה הנפוצים והפופולאריים?2616974151

עמית פינצ'בסקי (Amit Pinchevski) שואל את השאלה הזאת במאמר חדש שהתפרסם החודש בכתב העת    Theory, Culture & Society.

Screen Trauma: Visual Media and Post-Traumatic Stress Disorder/ Amit Pinchevski

פינצ'בסקי כותב כי זמן קצר לאחר האסון שהתרחש באצטדיון הילסבורו בשפילד, אנגליה ב-1989  שבמהלכו נמחצו למוות 96 אוהדי כדורגל, טענו 16 אנשים , בני משפחה של הקורבנות, כי סבלו מהלם כתוצאה מהחשיפה הראשונית שלהם לאירוע דרך הטלויזיה ואף דרשו פיצויים כקורבנות מישניים. בית המשפט דחה את תביעתם אך גם העלה את ההשערה ששידור חי  של האסון עלול להיות בעל השלכות טראומטיות על צופים.

מזה זמן מוסכם  כי אלימות בטלוויזיה ובתקשורת  יוצרת  השפעה מזיקה על עמדותיהם של אנשים, על אמונותיהם וכתוצאה מכך גם על התנהגותם החברתית, אך לא רק בכך מסתכם הנזק.  ההכרה הפסיכיאטרית כי טראומה עלולה להתחולל גם בתיווך טכנולוגי מסמנת שינוי משמעותי בהבנת השפעת התקשורת שכבר איננה רק מילולית או סימלית אלא בעלת פוטנציאל ליצור נזק  שעולה בקנה אחד עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) בעלת קריטריונים קליניים.

המדיה הואשמה כבר במאה הקודמת בחשיפת הקהל לאלימות ולגרימת פניקה. אחד המחקרים הראשונים על השפעת תקשורת ההמונים בגרימת פניקה דרך  שידור רדיו ב-1938  היו עם שידור התסכית 'מלחמת העולמות' על ידי  אורסון וולס  שגרם לפחד המוני מפני פלישת חוצנים.

מאמר זה בוחן שלושה מקרי מפתח בהתפתחות טראומה דרך תקשורת.

הראשון הוא תוכנית מחקר ניסיונית שפותחה בשנות ה -60 המוקדמות תחת השם 'הפרדיגמה של טראומה דרך סרטים'  ובדקה צפייה בסרטים כדי לחקור תופעות טראומטיות. העבודה של פסיכיאטרים במחקר זה היתה  קשורה  להבנת עקרונות  בסיסיים ביותר של  גורמי הלחץ והטראומה. במקרה זה נבדק סרט דוקומנטרי שעסק בסימון גופם של גברים בשבט אבוריג'יני באוסטרליה ונבחנו תגובות צופים בזמן הצפייה בסרט עם קריינות ובלי קריינות. המסקנה הברורה היתה כי מעבר לתמונות הקשות לצפייה היתה משמעות מכריעה לתוכן הקריינות שליוותה את הסרט בקביעת רמת הלחץ שנגרמה לצופים.

המקרה השני משרטט את הופעתה של "טראומה מרוחקת" שנגרמה עקב צפייה באסון דרך טלויזיה. קו פרשת המים בעניין זה היה פיגועי ה -11 בספטמבר בניו יורק בשנת 2001 שלאחריו התופעה נחקרה בהרחבה והמונח הפך למקובל. נבדקה השאלה האם אפשר לחוות טראומה על ידי צפייה באירוע קטסטרופלי בטלוויזיה? האם חשיפה תקשורתית עלולה להוות גורם אפשרי של PTSD?

התקפות הטרור של ה -11 בספטמבר 2001, אשר שודרו שידורי טלוויזיה חיים גררו תלי תלים של מחקרים.  נראה שיש הסכמה כי צפייה בדימויים מטרידים בטלויזיה, כמו אלה של התמונות הבלתי נשכחות של מטוסים מתרסקים לתוך מגדלי התאומים, עלולים  לגרום לסימפטומים פוסט טראומטים לצופים  מסוימים. מי עשוי להיות פגיע ביותר? באילו נסיבות? מה יכול להיות ההסבר  לכך ? רקע אישי, חברתי ותרבותי? סקרים שנעשו העלו כי רמות מתח שונות נמצאו מזוהות עם מידת הצפייה בטלויזיה , במיוחד עם  הצגה חוזרת ונשנית של תמונות מחרידות.

המסקנה היתה חד משמעית: ההשלכות העמוקות של הצפייה  המתמשכת וחוזרת בפיגועי ה -11 בספטמבר הן חסרות תקדים ואף פורסמה אזהרה :  " סיקור תקשורתי מתמשך עשוי לשמש תזכורת טראומטית , וכתוצאה מכך לגרום לסימפטומים מתמשכים"

המקרה השלישי מתמקד ב מפעילי מזל"טים בחיל האויר האמריקאי שפיתחו סימפטומי PTSD הדומים יותר לאלה של כוחות לחימה על הקרקע מאשר לאלה של טייסים לאחר שהיו חשופים לתמונות הרג שהתחוללו אלפי קילומטרים ממקום המצאם.

מקרה מפעילי המזל"טים מיוחד במינו כיוון שהמעורבים בהפעלה אינם נוכחים פיזית בשדה הקרב ולמרות זאת רבים סבלו  מתסמיני פוסט טראומה. אמן הוידיאו עומר פאסט יצר בשנת 2011 את הסרט :    5000 Feet Is The Best (Interview w/ Drone Pilot)

 שבו מרואיין מפעיל מזל"ט לשעבר שבין השאר מספר על "עבודתו":

אתה רואה הרבה מוות . אתה יודע … אתה רואה את כל זה . כפי שאמרתי , אני יכול להגיד איזה סוג של נעליים אתה לובש מרחוק…

כל כך הרבה אבדות בנפש היו תוצאה ישירה שלי …

הרבה אנשים מסתכלים עלי ותוהים איך אתה יכול להיות PTSD אם אתה לא היית פעיל באזור מלחמה ?

ובכן , מבחינה טכנית כל יום ביומו הייתי פעיל באזור מלחמה .

זאת אומרת, אני לא יכול להיות נפגע באופן אישי, אבל השפעתי על אנשים באופן ישיר מדי יום. יש לחץ שמגיע עם זה, אתה סובל מחרדה , חלומות רעים , אובדן השינה. זה לא כמו משחק וידאו . אני לא יכול לכבות את זה. זה תמיד שם…

פינצ'בסקי מסביר כי מבחינה קלינית המתח והדחק של מפעילי המל"טים קרובים יותר למה כבר שהוגדר לאחרונה  כ-PTSD הנגרם לא כקורבן של טראומה אלא כמשתתף פעיל בהפקת הטראומה. נכנסות לכאן גם דלמות אתיות ומוסריות שמעיקות על המפעיל.

פינצ'בסקי מסכם את המאמר בתובנה מעניינת . להיות עדים לסבלם של אחרים מרחוק או בתיווך סרט הוא מצב מוכר  לנו מן העבר. זה מצב נסבל מעט יותר כיוון שעדיין קיימת  נבדלות בין הסבל לבין הצופה, אולם  הטכנולוגיה והתקשורת המודרנית יצרו עוצמות החשפות  כל כך גבוהות ותדירות לאסונות ולאלימות עד  שהצופה מתלכד עם הצד הסובל והופך בעצמו להיות הקורבן לסבל.

%d בלוגרים אהבו את זה: