כתבי עת אקדמיים ומחקריים בגישה חופשית

קוראים יקרים, הרי לכם שי  בצורת הפניות אל מספר כתבי עת איכותיים ביותר , חלקם אקדמיים ושפיטים,  בתחומי הענין של המכללה וכולם מופיעים באופן חופשי כלומר חינם אין כסף!

לדעתי, כל אחד ימצא ברשימה את אשר ליבו חפץ ואני מציעה לא לוותר גם אם  השפה האנגלית מהווה מחסום. בחלק מכתבי העת תמצאו גם חומר ויזואלי עשיר וסרטונים כחלק מהמאמרים המפורסמים בהם.

Visual Culture & Gender הוא כתב עת מצוין  המציע מבט מגדרי על האמנות או אמנות דרך מבט מגדרי..   כמו המאמר : These Shoes Aren ́t Made for Walking מאת  Claudia Wobovnik  שבגליון 8, 2013.   מאמר זה מוגדר כמאמר מולטימדיה כיוון שמצורף אליו סרטון. זהו אחד היתרונות שבכתבי העת האינטרנטיים.

Overstepping by Julie Rrap

Overstepping by Julie Rrap

Electronic Journal of Human Sexuality – זהו אוסף תזות ודיסרטציות, דוחות מחקרים ומאמרים בנושא מיניות האדם. הציצו במאמר הבא:   Misperceived Social Norms about Taboo Sexual Behaviors – Katrina L. Pariera

Platform : Postgraduate eJournal of Theatre & Performing Arts  – כתב עת בנושא אמנויות הבמה עם דגש חתרני והתיחסות למאבק חברתי, מגדר, ייצוג דמויות אנוש. התצלום למטה הוא מתוך המאמר: Child’s Play: A Postdramatic Theatre of Paidia for the Very Young

Babydrama (2006), by Suzanne Osten, with text by Ann-Sofie Barany. Perf. Malin Cederbladh. Image by Lesley Leslie-Spinks

Babydrama (2006), by Suzanne Osten, with text by Ann-Sofie Barany. Perf. Malin Cederbladh. Image by Lesley Leslie-Spinks

Tate Papers  – כתב עת של מוזיאון טייט לאמנות מודרנית ובת ימינו. מכיל מאמרים אקדמיים בתחום האמנות הפלסטית, צילום, פיסול ועוד.

 Edward Collier (active 1662 1708) A Trompe l'Oeil of Newspapers, Letters and Writing Implements on a Wooden Board Datec.1699 MediumOil paint on canvas Dimensionssupport: 588 x 462 mm


Edward Collier (active 1662 1708)
A Trompe l'Oeil of Newspapers, Letters and Writing Implements on a Wooden Board
Datec.1699
MediumOil paint on canvas
Dimensionssupport: 588 x 462 mm

The Comics Grid: Journal of Comics Scholarship בניגוד למה שחושבים לפעמים, קומיקס הוא עניין רציני ביותר ויכול להיות גם מושא למחקרים מגדריים. בכתב העת ששמו רשום לעיל תמצאו עשרות מאמרים רציניים ביותר בנושא.  לעיתים יש לזה גם פן משעשע, ראו למשל את הרשימה שמצאתי באחד מהמאמרים (ברשימת המקורות של המאמר של Robert Loss: Neil Gaiman’s “Façade” and Patronal Feminism) על גורלן המר של גיבורות קומיקס לדורותיהן :

Betty Banner: abused, changed into a harpy, multiple miscarriages, dead

Snowbird : child and husband murdered, insane, dead

Triplicate Girl : one body killed, one presumed dead but revealed to be Glorith's  pawn

Gaiman, N. (w), Doran, C. (i). (1991, 1995: 99) “Façade”. The Sandman: Dream Country. (New York: Vertigo/DC Comics)

Gaiman, N. (w), Doran, C. (i). (1991, 1995: 99) “Façade”. The Sandman: Dream Country. (New York: Vertigo/DC Comics)

זאת רשימה חלקים בלבד. תוכלו לצפות ברשימה המלאה כאן : Simone G.. 1999 Women in Refrigerators.  Retrieved from < http://lby3.com/wir/> Accessed 29 December 2013

עוד כתב עת העוסק  גם במגדר אך לא רק, הוא כתב עת מעולה ומאיר עיניים בשם: InVisible Culture.  בעיקרון הוא עוסק בתרבות ובאמנות ובמה שסמוי מן העין , מה שמסתתר בין  ובתוך המסרים שאנו נחשפים אליהם ביומיום. לכל גליון נושא משלו. הוא ערוך בצורה ידידותית וברמה גבוהה. כל גליון נערך על ידי עורכים אחרים. 

בגליון 19 של כתב העת אני מוצאת מאמר של Safiya Umoja Noble :

Hyper-visibility as a Means of Rendering Black Women and Girls Invisible Online

ששואל  איך גוגל הופכת נשים בכלל ונשים  שחורות בפרט ל"בלתי נראות"  ברשת. חפשו את המונחים  GIRLS או BLACK GIRLS  ותגיעו בתוצאות הראשונות ישר לאתרי פורנו…חשבתם על זה פעם? אז הנה מישהו חשב וגם כתב על זה מאמר רציני ביותר.

בגליון מס' 18 מופיע מאמר מרתק  מאת  לוקאס זרמבה (Lukasz Zaremba) על דרכי התבוננות בצילום במקרה זה של  האמן זביגנייב ליברה (Zbigniew Libera). שווה להחשף לצילומיו מטרידי המנוחה של האומן. להלן דוגמה:

 Zbigniew Libera (b. 1959), Residents (from the Positives series), 2003, photograph, courtesy of Raster Gallery, Warsaw.

Zbigniew Libera (b. 1959), Residents (from the Positives series), 2003, photograph, courtesy of Raster Gallery, Warsaw.

 אם מסקרו אתכם הכנסו למאמר, יש שם עוד תצלומים המבוססים על תצלומים החקוקים בזיכרון הקולקטיבי .

אני מוסיפה כאן עוד כמה כתבי עת לחקירתכם האישית. אשמח לשמוע הארות והערות .

כתבי עת נוספים :

Women in Judaism: A Multidisciplinary Journal

Scholar & Feminist Online

Journal of International Women's Studies

Arts and Social Sciences Journal

Disability Studies Quarterly

Graduate Journal of Social Science

Gender forum

בילוי נעים

תיאטרון בין כתלי בית הכלא נווה תרצה

לפני כחודש זכינו להזדמנות נדירה, ביוזמתה של פרופ' מרים גולן, לבקר בכלא נווה תרצה בהצגה שהעלו האסירות המשתתפות בקבוצת תיאטרון בכלא. האסירות כתבו את ההצגה, מופיעות בשמן הפרטי ובעצם "משחקות" כמעט את עצמן. הן משתפות את הקהל בסיפורים האישיים שלהן שהובילו לפשע ושעוברים כמעט תמיד דרך ילדות בבית פוגע, ניצול מיני, אלימות, סמים ומעגל שמשאיר פתח קטן ליציאה ממנו. גם אם זוכרים שמדובר ברוצחות, המונולוגים מצמררים, נוגעים ללב, מאוד עצובים ומותירים תחושה של תסכול ואין מוצא מצד אחד והקשבה ואמפתיה מצד שני במיוחד כשברור שבחלק מהמקרים הן רצחו רגע לפני שהפכו בעצמן קורבן לרצח.

בשיח המשותף בין הקהל לאסירות, אשר התקיים בתום ההצגה, התברר כי כל האסירות שלקחו חלק בפרויקט, הן אסירות ותיקות. תהליך ארוך ומורכב של עבודה פנימית הכולל התמודדות מייסרת עם כאבי העבר ועם תחושות אשם כבדות מנשוא, אפשרו להן לעמוד מולנו ולדבר על מה שהיה ועל מה שעכשיו. על רצון לתקן ובעיקר על תקווה ועל כך ראויים כל העושים במלאכה להערכה.

תוכניה - חג שמח

ההצגה שראינו נקראת "חג שמח" וסיפור המסגרת מתאר משפחה המתכוננת לקראת ארוחת החג, אולם השנה מצטרפת לארוחה בת משפחה שהינה אסירה בבית הסוהר וזוהי עבורה החופשה הראשונה מזה 10 שנים. למשך כל ההצגה האסירות-שחקניות נמצאות על הבמה כאשר מן הצד האחד, אלו המשחקות בתפקידים של המשפחה המתכוננת לארוחת החג : הסבתא, האם ושתי בנותיה של האסירה. ומן הצד השני, אלו בתפקיד עצמן המתכוננות לארוחת החג בין כתלי בית הסוהר. הדמות היחידה העוברת מצד אחד לשני הינה של האסירה היוצאת לחופשה. נוכחותה של החומה המקיפה את בית הסוהר הייתה ברורה גם אם לא הוצגה באופן מוחשי על הבמה. התפאורה הייתה מינימליסטית במיוחד וכללה שני פריטים בלבד: פחי פלסטיק ששימשו ככיסאות וסמרטוטי רצפה לבנים שהיו תלויים על גב הבמה ושימשו גם כאביזרי במה.

בכדי לצפות בהצגה המועלת בין כתלי בית הסוהר, לא נדרשנו לרכוש כרטיסים או להתגנדר כנהוג כשיוצאים לבילוי, אלא היינו צריכות למסור פרטים אישיים לצרכי בידוק מוקדם, להימצא ברשימת המוזמנים של הסוהרים, להיכנס לתוך כתלי בית הכלא דרך שערי ברזל ודלתות נעולות אוטומטית, להתהלך רק לאן שמותר כאשר מלפנים ומאחור תמיד סוהר מפקח. אין ספק שיש בכך בכדי להכניס את הקהל להלך רוח אחר ושונה מזה אליו הוא רגיל בצפייה בהצגה בכל היכל תיאטרון רגיל. כמו-כן, בשונה מצפייה בהצגת תיאטרון או בקולנוע, כאשר בחסות החשכה יכול הצופה ל"הישאב" לתוך הסיפור, במקרה זה הפריעה במקצת החשיכה, אשר הסתירה את התאים שהיו מצדדינו ומעלינו, ואפשרה ברגעים מסוימים לשכוח איפה אנחנו ומי הן הנשים המציגות על הבמה. שלא כמו בתיאטרון או בקולנוע, במקרה זה אסור להישאב לתוך האשליה – אנחנו בסוף קמנו, יצאנו, נכנסנו לרכבים ונסענו חזרה הביתה, הן לא. במקרה זה חייב הצופה לזכור היכן הוא נמצא – הכלא הינו חלק בלתי נפרד מהתוצר המועלה לפניו על הבמה.

ליהיא לפיד - תמונה

ליהיא לפיד (2013) אשר בעצמה הוזמנה לצפות בהצגה "חג שמח" מתארת באופן דומה את תחושותיה מן החוויה בטור שנקרא משחק החיים (או: נשים מאחורי סורגים)

על תיאטרון בבית הכלא

"החלטתנו על הקמתו של תיאטרון מסוג אחר. תיאטרון שבו התוצאה, כלומר הפקת הצגה, אינה המטרה אלא תוצר נלוה ומשני, אם בכלל."

(מתוך התוכניה של "הליצן הסיוטן והמכנה המשותף". ברסלר, 2006 עמ'  168)

בהתבסס על מודל המשלב בין התפיסה של תיאטרון קהילתי לבין מפגשים קבועים של סטודנטים ומרצים מלימודי תיאטרון עם אסירים, התפתחו מספר פרויקטים הפועלים במסגרת בתי הכלא השונים בארץ כבר שנים רבות (טסלר, הריס ואלון, 2006). במסגרת פרויקט אחד מועלות הפקות משולבות של הסטודנטים והאסירים, כאשר המטרה הינה מצד אחד להכשיר את הסטודנטים כמנחים בתאטרון קהילתי ומצד שני להוות כלי שיקום לאסירים (לפלר, 2004). בהמשך לפרויקט זה נוצר מיזם "במה", אשר מטרתו להכשיר את האסירים עצמם לשמש כמדריכי תיאטרון קהילתי ובכך למנף את התיאטרון ככלי שיקומי גם לאחר שהאסיר משתחרר וחוזר לקהילה (זיו-טל, 2012).

בשנת 1991 הועלה המחזה  תעלולי נאסר א-דין בפרויקט בכלא מעשיהו ובו שולבו 2 אסירות מנווה תרצה (וירצר, 1991). אולם ללא המודעות ללחצים ולתסכולים הקיימים בחייהן של נשים בתוך הכלא לא ניתן לקיים פעילות מועילה או להבין את האסירות עצמן (Hughes, 1998). לכן קיימת חשיבות ומשמעות רבה ליצירת תיאטרון במסגרת כלא נווה תרצה באופן אשר עוסק במאפיינים ובהתנסויות הייחודיים של נשים אסירות. קבוצת התיאטרון של האסירות בכלא נווה תרצה הוקמה בשנת 1999 ביוזמת השב"ס ובמסגרת המערך החינוכי לאסירים. הבמאי ששי סמוכה, שעבד כבר  בעבר עם אסירים, הוזמן להנחות את קבוצות האסירות-שחקניות. ההפקה הראשונה נקראה הליצן הסיוטן והמכנה המשותף, שנה לאחר מכן הוגדלה קבוצת האסירות המשתתפות בסדנת התיאטרון והועלתה הפקה חדשה שנקראה  פרח נתתי לנורית (ברסלר, 2006). בשלוש השנים האחרונות פועלת קבוצת התיאטרון בהנחיית הבימאית קרן כהן ישראלי, אשר מעבירה להן את יסודות התיאטרון במטרה לאפשר להן באמצעות כלים אלו לעשות שינוי מחשבתי והתנהגותי ולפרוץ את מעגל החיים בו הן נמצאות.

"דרך התהליך התיאטרוני האסירות פורצות את מעגל השתיקה ומתמודדות עם קונפליקטים משמעותיים ביותר בחיי היום יום שלהן."

(מתוך התוכניה של "חג שמח")

ביום ראשון 24.11 יוקרן בערוץ 8 הסרט "סגורות". במשך שנתיים ליוותה הבמאית ליאת מר שלוש אסירות בכלא נווה תרצה ובסרטה הינה מאפשרת הצצה חד פעמית לחיי היומיום של האסירות.

מקורות
ברסלר, ש. (2006). עדיף להיות צרודה מאשר אילמת: על תיאטרון קהילתי של נשים בישראל. חיפה: פרדס.
וירצר, צ. (1991). תאטרון בין הסורגים. צוהר לבית הסוהר, 2, 83-84.
זיו-טל, ע. (2012). משחק החיים. רואים שב"ס, 32, 19-21.
 http://www.shabas.gov.il/NR/rdonlyres/370BA718-EFA0-44CD-958F-0662ADC7A3D5/0/192132.pdf
טסלר, א., הריס, פ. ואלון, ח. (2006). תיאטרון אסירים וסטודנטים בבתי הסוהר: תהליך תיאטרוני וקבוצתי כטיפול עקיף. צוהר לבית הסוהר, 10, 41-51.
http://www.shabas.gov.il/NR/rdonlyres/1CF59800-2959-4936-98EE-0900FC6E834E/0/Tzoarlebeithasoar10.pdf
לפיד, ל. (2013, 8 נובמבר). משחק החיים (או: נשים מאחורי סורגים). ידיעות אחרונות, עמ' 62.
לפלר, ע. (2004). הצגה עם סוף טוב. רואים שב"ס, 13, 25-26.
http://www.ips.gov.il/NR/rdonlyres/8E4CF118-53C8-49E7-95C1-40118828A9A0/0/theater.pdf
Hughes, J. (1998). Resistance and expression: working with women prisoners and drama. In J. Thompson (Ed.), Prison theatre: perspectives and practices (pp. 43-62). London: Jassica Kingsley
מקורות נוספים
אייזנשטדט, מ., סופר, מ. ושטיינברג, ע. (2010). "בכלא אני נחה": אסירות מבעד לחומות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
חן, ג. ותומר, ע. (2010). כלא נשים – החצר האחורית של החברה הישראלית. תל אביב: רסלינג
Shailor, J. (Ed.) (2011). Performing new lives: Prison theatre. London, England: Jessica Kingsley.
Thompson, J. (Ed.) (1998). Prison theatre: perspectives and practices. London: Jassica Kingsley.
Thompson, J. (2008). Applied theatre: bewilderment and beyond. Oxford, U.K.: Peter Lang.

לפעמים יש להיישיר את המבט

זה התחיל ביום רביעי לפני שבוע כשהצטרפתי לסיור שאירגנה מרים גולן (ראש תכנית חברה ואמנויות) עבור תלמידי החוג לשינוי חברתי אל הקו הראשון,למקום שהכי לא נעים להביט בו : מוקדי הזנות בדרום האפל של תל אביב.  עברו כבר למעלה מ – 10 ימים ואני עדיין עמוק בתוך הרשמים העזים שנותרו בי מן הביקור  ואני לא מפסיקה להתפעל מן העשייה הרבה של הפועלים בתחום.

שילמת שברת

שילמת שברת

הסיור ביום רביעי החל בדירת החירום של הזונות בדרום הכי אפל של ת"א. ברחוב לבנדה בקרבת התחנה המרכזית החדשה, שם נמצאת התחנה הראשונה אליה יכולה כל אישה להכנס מן הרחוב ולקבל קורת גג לכל פרק זמן שתרצה החל משעה ועד לחודשים  אחדים ולקבל מיטה חמה, מקלחת ומזון.  מסתבר שזה המקום היחיד המקבל כל אחת ללא שבט ביקורת ובתנאי שלא תעסוק בזנות ובצריכת סם בין כתלי המקום.

כאן המקום בו נעשית התחלה של תהליך שיקומי שלרוב רצוף עליות ומורדות  ולמרות הצלחות רבות לא פעם מסתיים במוות (סמים, אלימות, מחלות ).   ראינו נשים שדופות ומרוטות משנים של חשיפה לאלימות קשה ברחוב ללא טיפול פיזי ונפשי ורובן אף ללא תעודות זהות.  לא יאומן כי  קרוב לפתחינו יש נשים שלא נחשבות כבני אדם אלא כבשר שכל דיכפין יכול לגעת ולרמוס.  

תקצר היריעה בבלוג זה מלתאר את מסכת האלימות הקשה שהן חוות כל יום במהלך שנים ולעיתים קרובות אף מילדות מוקדמת.  הדירה מהווה את קו החזית ברצף הטיפולי שהקימה עמותת סלעית (סיוע לנשים במעגל הזנות ) והמטפלות במקום עושות הכל כדי ליצור מקום שיאפשר התחלה של תהליך שיקומי. התרשמתי מהעובדה כי אחת הפעולות הראשונות שנעשות היא לגרום למטופלת לחסוך 150ש"ח כדי להוציא תעודת זהות. בשביל הסכום הזה היא צריכה מספר לקוחות ולהחזיק בכסף בלי להוציא אותו על סמים. בניגוד למה שחושבים, הן לא מחזיקות בכסף ה"קל" אלא מוציאות אותו על בגדים, תמרוקים וכל מה שיכול למסך קצת את ההשפלה והגועל הכרוכים בזנות.

דירת החירום בתל אביב

דירת החירום בתל אביב

משם המשכנו להוסטל ברחוב אחד העם שבו  גרות נשים הנמצאות בעיצומו של תהליך השיקום וכבר אינן צורכות סמים ואינן עוסקות בזנות. כאן מנסים לטפל בהן גם נפשית ולהקנות להן מיומנויות בסיסיות כדי להשתלב במעגל התעסוקה.

בסיום הסיור הגענו לעמותת "רוח נשית" ששמה למטרה לעזור לנשים עם רקע של אלימות "לעמוד על הרגליים" מבחינה כלכלית.  שם שמענו את דבריה של מייסדת העמותה  מכי נאמן על הדרך שעברה מחזון למימוש ואני כולי התפעלות מהנחישות של אישה אחת שהצליחה לגרום לכל כך הרבה אנשים להדבק בהתלהבות שלה ולשנות משהו בחברה שלנו.

אני מציעה לצפות בדבריה העוצמתיים של נעמה ריבלין  מנהלת סלעית  כפי שהתראיינה אצל גל גבאי. כמו כן תוכלו לצפות בכתבתו של חיים ריבלין ששודרה בחדשות 2 על תכנית סלעית, במסגרת ביקור שר הרווחה שנערך לפני כ-10 ימים. הכתבה מציגה את התכנית ומעבירה ביקורת נוקבת על טיפול המדינה בנושא הזנות.

לאחר הסיור אני מאמינה  שנפקחו עיני במעט להבין  שהזנות קורית או עלולה לקרות גם למי שקרוב לי ביותר .  אני גם משוכנעת לגמרי שיש לקדם את החוק המפליל את מי שמשתמש בשירותי זנות כי שימוש בשירותי זנות היא אלימות לשמה ויש למגר אותה לחלוטין.

תראה מה הכסף שלך

תראה מה הכסף שלך

לקריאה נוספת אצלנו בספריה אני ממליצה : 

גור, ענת (2008). מופקרות : נשים בזנות . [תל-אביב] : הקיבוץ המאוחד

אלמוג, שולמית (2008). נשים מופקרות . תל-אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

 אסתר הרצוג ואראלה שדמי, עורכות (2013). בשר ודמים : זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל. חיפה : פרדס.

סלעית – מערך טפולי תמיכתי לנשים במעגל הזנות (2012). לא עוד שקופות: חוברת סיכום שלוש שנות פעילות : תוכנית סלעית 2012.    תל-אביב : סלעית

כתבות מעניינות יש ב : בישראל היום . וב-Ynet

אני מביאה כאן נתונים  מאתר האינטרנט של משרד הרווחה  על מערכת הסיוע ליציאה ממעגל הזנות בישראל ( ואגב,  מלבד זנות רחוב קיימת זנות בדירות דיסקרטיות, במכוני ליווי, במועדוני חשפנות או באמצעות האינטרנט):

קו סיוע טלפוני המספק מענה בכל שעות היום למתקשרות הבוחרות

להישאר אנונימיות כדי לקבל סיוע ותמיכה בזמן מצוקה. הקו גם יוזם שיחות

טלפון עם נשים וצעירות ומפנה אותן לגורמי טיפול מתאימים.

דירת חירום. נפתחו 2 דירות חירום בתל אביב ובחיפה, הפועלות 24 שעות

ביממה 7 ימים בשבוע. דירות אלו מאפשרת מנוחה, קבלת ארוחות ותמיכה

נפשית ללא תנאי, במטרה ליצור תנאי בסיס מספקים לבניית אמון ולשיקום הנשים.

הוסטל. קיימים 2 הוסטלים המיועדים לנשים ולצעירות הזקוקות לסיוע

מקיף (כולל קורת גג), לתקופת זמן עד שנה. ההוסטל מציע שני מסלולי טיפול

נפרדים ומאפשר לנשים ולצעירות להתמודד עם המשברים בשלב האקוטי של

היציאה ממעגל הזנות.

מרכז היום מעניק טיפול, ליווי ושיקום מקצועי וכן העשרה והשלמת

השכלה. המרכז פתוח 5 ימים בשבוע, משעות הבוקר עד אחה"צ.

מרפאה ניידת המופעלת על ידי משרד הבריאות ומסיירת בזירות שבהן

נמצאות נערות ונשים החיות בזנות. מטרות המרפאה הניידת הן יצירת קשר

ראשוני עם הנשים, הנערות והצעירות, ביצוע בדיקות דם תקופתיות לאיתור

מחלות, חלוקת קונדומים, סיוע בסיסי (כגון אספקת אוכל, שתייה ובגדים

נקיים), העצמתן באמצעות שיחות טיפוליות ועוד.

סיורי שטח המיועדים ליישוג וליצירת קשר עם נשים בזירות הזנות.

עבודת איתור נוספת של נערות, בשיתוף עם עמותת “עלם".

לסיום,

הסיור ב-3  המקומות הללו האיר את עיני לראות את מה שעד היום  לא היה לי נוח לראות .

ראיתי אנשים נחושים מאין כמותם.  הם כמוני וכמוכם , אלא שמקרה מסוים בעברם גרם להם לקום ולהקדיש את כל הווייתם לביצוע שינוי במדינה שבה הם חיים כדי ליצור  את השינוי שהיו רוצים לראות עבור ילדיהם ובני משפחתם.  אני מציעה לכל הפסימיסטים לצאת למקומות האלה  ולהווכח בעבודת הקודש שנעשית שם ואני מבטיחה שינוי תפיסה  והדבקות באמונה כי שינוי אכן אפשרי.

אני מקדישה פוסט זה לכל העושים במלאכה הסזיפית  בהערכה רבה.

 

 

" מלחמת העצמאות , חיילת צה"ל מסרקת שערה בנגב "

אדגר דגה , אישה מסתרקת , 1889

אדגר דגה , אישה מסתרקת , 1889

חיילת בנגב 1948

חיילת בנגב 1948

  תצלומים תמימים אלה כביכול ואחרים שצולמו בחסות ובאישור הצבא מהווים את שדה המחקר לעבודת הדוקטור של חוה ברונפלד-שטיין שיצא השנה לאור כספר בשם : פנטזיה של מדינה : תצלומי חיילות צה"ל וארוטיזציה של המיליטריזם האזרחי בישראל בהוצאת רסלינג.

book_668_big

קראתי את הספר בשקיקה ולמרות שהוא עוסק בתקופה רחוקה,   קרי עשרים השנים הראשונות לקום המדינה,  הצלחתי להזדהות עם מגוון המצבים המתוארים בספר.   נזכרתי בצילומים  במהלך הטירונות בצה"ל בהם אני חובקת  גזע אקליפטוס  גדול ובידי הנשק.. ומי לא צולמה כך פעם?  תצלומים אלה אמנם אינם מוזכרים בסיפרה של ברונפלד-שטיין  והם  דוגמה לצילום במודע ובהסכמה , אך ישנן דוגמאות נוספות שחלקן מעלה תמיהות כיצד  קיבלנו אותם פעם בלי מחשבה נוספת. למשל,  תצלום 27 (עמ' 148) המתאר שלוש בנות על מיטות השדה בזמן מנוחת צהריים, בגדיהן תלויים על ווים והן שרועות בתחתונים וחזייה . או תצלום 28/א (בעמ' 154) ובו בנות  פושטות בגדיהן כדי ללבוש לראשונה את מדיהן בבסיס הקליטה בתל השומר.    המחברת מנתחת לא רק את תוכן הצילומים אלא גם את הקומפוזיות , נקודות המבט וזוויות הצילום המעצימות את רושם המציצנות והעונג ומשווה ליצירות אמנות ידועות.

כל התצלומים בספר מוגדרים כ"צילומים תיעודיים" או "צילומים עיתונאיים"  והם נידלו מתוך מאגר מחלקת התצלומים של לשכת העיתונות הממשלתית , ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון   וארכיון המדינה. מתוך מאגרים אלה נידלו גם חומרים רבים נוספים ששימשו למחקר.

ברונפלד-שטיין מעלה דוגמאות מרתקות נוספות המציגות את התפיסה האירוטית שלא לומר מציצנית שבייצוג החיילות דרך  צילומים, כתבות  וכותרות בעיתון "במחנה" הרישמי של צה"ל.  בן גוריון מצוטט  (עמ' 169) בטקס קורס קצינות בשנות ה-50  כמתאר את  החיילת כבעלת יכולת הענקת אהבה אימהית ויותר מאוחר , ב- 1971 אומר :  "ורגש זה (האימהות) טבוע באישה עוד בטרם היותה אם…" גישה זו באה לידי ביטוי כמובן גם בתצלומים הרישמיים של צה"ל.

הספר כתוב בשפה עניינית ואקדמית  ודוקא נוכח זאת  הופתעתי מעט מן העובדה שהמחברת בוחרת לתאר את התצלומים בצורה "עסיסית" מעט  כאילו רצתה לכוון את הקורא לדעתה.  רוב הצילומים מדברים בעד עצמם וניתוחיה מאלפים ומרתקים. הקריאה הביאה אותי לשאול מה קורה בצבאות  אחרים בעולם? האם רק אצלנו  קיים קטלוג לאורך שיער תיקני בצבא אצל נשים? האם רק אצלנו מחייבים איסוף השיער בצבא? האם מישטור הגוף בצבא הוא המצאה ישראלית? האם הצילומים שנבחרו לאשש את הטיעון של המחברת   קיימים באופן זה או אחר בהמוניהם בארכיונים  ועינינו פשוט טחו מראותם? האם רק אצלנו לצבא תפקיד כה מרכזי בעיצוב דרך המחשבה?                                ממליצה מאד על הספר והוא אצלנו להשאלה!

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: